13/2 ההצגה "מאז ומעולם" / תיאטרון דימונה

16/2 המירוץ DMR אתגר במדבר 

איך זה נקרא כשהעבר וההווה נפגשים? יש לזה שם?

השבוע פגשתי את העבר שלי וישבתי איתו לצפות בהצגה, פגשתי את ההווה שלי ויצאנו לרוץ יחד …

ידעתי שבסה"כ יש שלום בין השתיים האלה … זו אני זו אני … אבל לא הפגשתי ביניהן באופן רשמי אף פעם (למען האמת … הרבה מאלה שמכירים אותי מהשנים האחרונות בכלל לא במודעות שיש אותי אחרת לגמרי… אחרת, לא לגמרי. נסחפתי)

את ההצגות של תיאטרון דימונה אני מזהה גם בלי לקרוא לפני.

התפאורה, המוסיקה, הבימוי, המתח בין כל השחקנים והדמויות שהם, כולל שחקן הוידאו ארט סמן הזיהוי של אורי מאז ומתמיד… כאילו שהוא עצמו זוכה להיות על הבמה דרך הוידאו-ארט השזור באופן מופתי!

המחזה "מאז ולעולם" מאת תאיר סיבוני. תאיר עבודה טובה! ובכל זאת … ובגלל ההיכרות העמוקה שלי עם עולם התיאטרון, נעמה שפירא הדרמטורגית … איך אני אכתוב את זה … לא רק עשתה הגהה … נראה לי הפיסקה הבאה תדע להסביר מה היא דרמטורגיה טובה:

המחזה הזה מדבר את מה שמסדרונות התיאטרון בדימונה דוממים כבר הרבה שנים, על קרש החיתוך המחזה פורס לפרוסות דקות את הקונפליקט בין הפרובנציאלי ל#פוסטמודרני. 

אני אגלה שגם בסיומו הקונפליקט נותר בעינו, אבל כולנו עוברים תהליך של התפתחות והתפכחות, יחד עם הדמויות אשר מקריבות קורבנות כדי להתגבר על גשרים שבורים מעל תהומות של בורות וחוסר יכולת למצוא את הדרך לתיווך ראוי. 

הישיבה על הכסאות הכי נוחים שיש בתיאטרון (בארץ… בוודאות)… בתור האני של היום עם האני של מאז … מציצה מבעד לכתף… זו הייתה סגירת מעגל עבורי. 

פגשתי אנשים שהיו לי משפחה, שמחתי שמחה כנה לראות את התיאטרון מלא, לחוות חוויה לא מתנצלת דרך אמנות הבמה שאני מאמינה בה וביכולת שלה להיות בועה של הסכמה לחיים שונים יחד. (משפט מורכב, כדאי לקרוא שוב).

תודה לצוות התיאטרון המוכשר על העשייה! מי שעוד לא ראו .. עופו לראות!

מספר ימים אחרי שבתי לדימונה להזנקה של מירוץ ה DMR המאתגר שאני מרגישה חלק ממנו ומההתפתחות שלו בשנים האחרונות. 

הפעם.. הצבתי יעד של 30 ק"מ כחלק מתוכנית אימונים לאולטרה שכבר הספיקה להשתבש אי שם ב 071023 … וביננו?! עוד לא חזרתי ואולי גם לא אחזור למה שתוכנן עד ה 061023 … 

והנה אני .. האני של היום

בחולצת HUG-YOUR-40'S

מכנס ספורט קצר

גרבי ברך – שהם גרבי לחץ שאני נאלצת לגרוב בעל כורחי … אבל זה הפך לסימן ההכר שלי… מיד אחרי הגולגול  

נעלי ה XERO שטח הקטלניות שלי

הקסקט – כי כובע עם גולגול כמו שלי … זה פחות …

הווסט – מצויידת בכדורי מלח, מסטיקים, קפה מרוכז עם סוויטנגו, קצת מים, נייר טואלט מחולק למקטעים, אוזניות, טלפון ותכנון לחטוף בתחנות מים – מים, כל תחנה שניה ותמר או שניים …

אה… וגם תקווה והתרגשות ופרפרים וחששות ולחץ … גם זה בווסט או בלב או במח … לא חשוב … הכל כל כך חשוב ולא חשוב ….(כמו השיר) 

אכן DMR זה אתגר, אתגר מנטאלי ופיזי, אתגר חברתי ותחרותי, אתגר של אסטרטגיה וחיבור

ההתחלה במירוץ מרגישה כמו נחשול שוחף, גם אם לא תרוצי… תתקדמי…

המון אנשים דוהרים קדימה, השביל צר מלהכיל… אז אין מה להשקיע אנרגיה … רק להזיז את הרגליים ולתת לריחוף לעשות את שלו…

זו תחושה אדירה שאת חלק ממשהו גדול ועוצמתי,

במירוצי השטח, בשונה ממרוצים עירוניים, די מהר מתחיל הדילול ואחרי כ 5 קמ את מוצאת את עצמך עם עוד כמה שהם הופכים המצפן שלך:

מצפן הכיוון – אני וניווט חחחח כל קשר מקרי בהחלט!

מצפן התחושה – יאפ! תחושה! זה חלק משמעותי מריצה, בטח ריצה בשטח מאתגר.

מצפן קצב – גם זה נמצא שם, יעילות בריצה חשובה מאוד למניעת פציעות, להנאה (!), לחלוקה טובה של הכוחות .. כן כן … 

מצפן מורכב והיו שם כמה שהרשימו מאוד וחיזקו את המצפן הזה – שירלי הייתה מדהימה! רצה יפה עם טכניקה טובה, נחישות והתמודדות עם קושי בהתאוששות מעוררת השראה. היה את אשר שהגיח כל פעם וחלקנו את אויר המדבר (את יכולה לעקוף… הוא אמר, ואני לא הבנתי… זה הקצב שלי עכשיו, כל השאר בתנועה משתנה סביבי)… את שניהם אני לא מכירה, אבל במירוץ יש חברות אחרת… אני אסביר:

נכון שהכרות רגילה זה – הי, מה קורה? שמי … ואז יש דקלום מאיפה אני מה אני עושה בחיים וכו …

אז במירוץ זה עובד אחרת – 

מבט, מנח פלג גוף עליון, טכניקת ריצה בעליה, טכניקת התדרדרות, אסטרטגיה הליכה/ריצה, קולות של אושר מהדהדות במשב הרוח כמו אבנים מתגלגלות (והייתה שם רוח!) 

זה בערך. נשמע הזוי? בואו איתי לריצה אני אשמח להדגים במה מדובר… 

והנה מתחילות לחוג המחשבות …

בכל זאת … 30 קמ …

העסק שלי שהוא אני, HUG-YOUR-40’S

ההתפתחות והחיבורים – הליווי העסקי מנטאלי עם מיטל חיון, הסטודיו תחת מטריית המתנ"ס בהכוונה ואמונה של אידן אוסונה, החיבור החדש עם מרתון ישראל בניצוחו של עפר פדן… 

כל זה ובמקביל קבוצות הריצה וההליכה שהן השראה ומקור לרוב החלומות שאני מגשימה יום יום! 

מרוץ K2K שהשנה יש לי הזכות להיות חלק מהארגון בהובלתו של דייב

מותג "הפנסיה הבריאותית" … הרי אני 'סוכנת הפנסיה הבריאותית הראשונה בעולם' … אזזזזזז בקרוב המוצר חוזר כשהוא טוב יותר מדויק יותר ונכון יותר! 

פיתוח קורס מעשי להכשרת מדריכי פילאטיס במכללת K …

ויש עוד כל כך הרבה דברים … אפילו פודקאסט בדרך … אבל אני חייבת לעצור את החפירה הזאת כי הנה אני כבר ב 3 הק"מ האחרונים

וכואב, והדופק גבוה, והמצפנים מתחילים להשתגע, כל מצפן רוצה להיות זה שקובע 

ואני חייבת להחליט את ההחלטה שתיהיה הכי טובה 

וני בוחרת במה שהייתי מייעצת לכל מתאמנת (או מתאמן) שלי… וככה אני יודעת שזו העצה הכי טובה – מצפן התחושה – נשימה עמוקה, כבר אין לי אפשרות לטעות בדרך (מצפן הכיוון), הקצב כבר לא חשוב (מצפן הקצב), החלקים הקשים מאחוריי, ואני עם הפנים קדימה אל …. 

הצלם! ברור… אלא מה?! 

בסוף פגש אותי יניב (אבא של יהב), הוא עצר לשרוך שרוכים בנחשול ההוא בהתחלה .. ואני נשחפתי קדימה … 

ופגשתי את שירלי המדהימה (מצפן הקצב) וניגשתי אליה והחמאתי לה ופרגנתי לה כי היא תותחית על חלל! ואני … אני שמחה שיש נשים במרוצים מהסוג הזה במרחקים האלה … 

ופגשתי את אשר (מצפן הכיוון) – הוא אפילו שמר לי בקבוק מים … תודה אשר! 

פגשתי את יניב (רץ ההרים…) מיד אחריו פגשתי את דורון (אשת ריצת ההרים הישראלית!) 

ופגשתי אנשים מהאני שהייתי והאני של היום 

ו… שוב לא נשארתי … יוחאי ונועם תודה על ארגון מושלם של אתגר מדברי מדויק!

אה… והגעתי למקום 3 חחחח בקטגוריית גיל במקצה … אין הרבה נשים במירוץ כזה, ואני עושה כל מה שאני יכולה כדי להביא יותר ויותר נשים לתחום הריצה בשטח!

יש לי עוד כל כך הרבה לכתוב ולהגיד ולשתף
בואו…
אני מאמנת כל יום בסטודיו בכרמית

אני רצה עם קבוצת הריצה 

אני הולכת עם קבוצת ההליכה 

אני זמינה … בעיקר בואטס אפ  

עוד פרטים על ההההכככללללל – דברו איתי… נראה לי שיש לי את היכולת לסייע לכל אחד ואחת להתאהב בפעילות גופנית … כלשהי  אין לי סודות … יש לי קסמים

סתאאאאםםםםםםם …

בריף קצר כדי שכולנו ניהיה באותו "הדף":

לפני 24 שנים, אחרי אסון המסוקים, הוקמה/נולדה בתיכון "הדרים" בהוד השרון, בו למדתי, מסורת מדהימה בצורת מרוץ רב-יומי.

היום אנחנו מציינים 25 שנים לאסון הנורא ו 24 שנים למרוץ.

מושגים כמו רב-יומי, רב יומי של ריצה, דאז… עדיין לא היה דיבור כזה נפוץ, אבל המורים לספורט בתיכון הזה היו פריקים של ריצה ומחנכים בכל רמ"ח איבריהם.

כפי שאתם מבינים המרוץ מתקיים כל שנה. מ'שאר ישוב', המקום בו התרחש האסון, ועד הוד"ש בו גרו חלק מהנספים, בני העיר שבצער גדול הלכו בטרם עת.

שיקו.יפתח.רונן. יהיה זכרם ברוך.

השתתפתי במרוץ הזה כמה שנים ברצף, גם כשכבר שירתי בצבא וגם אחרי… עד שנבצר ממני להגיע מסיבות שונות אבל מוצדקות למדיי.

**************************************השבוע הקמתי קבוצת רצות בישוב כרמית, כאילו אין מספיק קבוצות ואין מספיק רצים בישוב הזה?! אבל קבוצת נשים, רק נשים, לא היה. עכשיו יש.

**************************************לפני שבוע, 4.2.22, השתתפתי במרוץ ארץ ים המלח, המרוץ שפתח את חודש פברואר המדהים עם מגוון רחב של מרוצים. כולל מקצה הליכה שאספר לגביו בהמשך וארחיב.

אז אחרי הבריףףףףףףףףףף….

לרוץ אני יודעת מגיל 10.

להיות שחקנית קבוצתית ותחרותית אני יודעת בזכות המורים המדהימים האלה שהוציאו פקקטה ילדים שמיניסטים לחתיכת מסע של 3 ימים מהצפון ועד המרכז!

הקמת קבוצת הריצה הזאת דרשה ממני להסכים לחלוק את מה שהריצה בשבילי במסגרת העבודה שלי, זאת אומרת לקבל שכר תמורת ליווי מקצועי של רצות בכל הרמות ליעדים שלהן, דברים שעשיתי עד היום ככה "סתם" כי זו ריצה, אז צריך לרוץ את זה. מי שאוהב.ת כמובן. התלוויתי להרבה רצים ורצות בישוב ומחוצהלו, וכדרך אגב 'הדרכתי' 'לימדתי' 'כיוונתי' ואחרי שקיבלתי כמה וכמה פניות לפתוח קבוצה – פתחתי, בשבוע הבא נתחיל ואני אעדכן איך רץ לנו.

*****%%%$$$#####%%^^&**))(()&$##@@!!!@#$$%%^^&&^H(#EDF%^&$WEDF$%

כל מה שציינתי קודם יחד ריקד אצלי בבוקר הריצה בים המלח. ריצת שישי די סטנדרטית של חצי מרתון, זה קורה כמעט כל שישי, רק שהפעם במקום הכי נמוך בעולם, במסלול כל כך יפה!!! ה'אין' שבו מדגיש את החוזק של האזור הלא אנושי הזה, זה מסלול שאין לי אפשרות לרוצאותו ביומיום והשוס: בלי חיבור למרשתת.

אין חיבור למרשתת ולא הורדת את הפודקאסטים/הפקהפקהפקה שאת אוהבת לנייד מראש?! מתכון נהדר לחשוב. כמעט שעתיים של חשיבה.

התרגשתי. באמת ובתמים התרגשתי בריצה הזאת. סיום החצי היה כמעט עצוב עבורי, אבל! למזלי אני יודעת להכניס את עצמי להרפתקאות ולכן מיד עם סיום המקצה שלי יצאתי לחפש רץ מהישוב שהשתתף במרתון המלא….

אבל רגע!!!

דבר

רגע!!! דבר דבר

אז …. אין חיבור למרשתת

אנחנו. כיתה יב'. מחייכים ומרוצים. עדיין לא מבינים באמת מה משמעות המוסד הזה!?

מחשבות וכזה…

אסון המסוקים, היום זה היום (4.2.97) {מרוץ ים המלח התקיים ב 4.2.22}, גם בשנים שאני לא מצטרפת ללוות את ילדי התיכון (וכבר הרבה שנים שלא יכולתי להצטרף) זה עדיין בלב, כל שנה זה יושב בנקודה רגישה של חיבור בלתי אמצעי בין ריצה שהיא ספורט בסה"כ לבין זיכרון.

חשוב לציין שמקצה חצי המרתון של ארץ ים המלח גם הוא לציון שני בנים, תומר וגיורא רון, אני מניחה שזה גם נגע בכפתור הרגישות.

נזכרתי במרוץ עצמו, זה שאנחנו יצאנו אליו כשמיניסטים, יצאנו לרוץ. לרוץ.  למרות שידענו את נסיבות האירוע, היינו צעירים מאוד ורק עם השנים הבנו את חשיבותו והערכנו יותר את המחנכים המשוגעים שלנו. (כותבת ברבים, מי שלא ירצו להסכים… אל.)

הרבה זיכרונות ויש כמה מאוד נוכחים עבורי, כאלה שהאירו לי נערים ונערות בעלי יכולת חברתית גבוהה ושיתוף פעולה מדהים ותמיכה הדדית ועזרה ודחיפה אינסופית! אותם אלה שבמסדרונות בית הספר לא עשו עלי רושם של רגישים מדי או קשובים לסביבה שלהם. לא משנה שידעתי שאחרי המרוץ, במסדרונות בית הספר, הם יחזרו לנהוג כשגרה, אבל הגילוי הזה גרם לי לראות אותם, גם בנים וגם בנות, אחרת. זה שימח אותי. למדתי מזה הרבה. באימונים שלקראת ובשלושה ימים של המרוץ הזה התבגרתי יותר מאשר בשלוש שנות תיכון כולן.

איציק ועמית תודה! מסתבר שיש קבוצת פייסבוק… ומסתבר שהמרוץ שינה את שמו ל'לשיר' לצערנו הרב יש לנו שפע של הזדמנויות לאבד פרחים בטרם עת. הקישו כאן לקבוצת פייסבוק לשיר

במעבר חד עם השיר "מקום לדאגה" בביצוע מתי כספי… עוד מחשבה:

פותחת סוגריים לערב לפני המרוץ

( ישי: אז מחר מרוץ ים המלח?

אני: כן, מתרגשת, יהיה מדהים.

ישי: תהני, הכי חשוב.

אני: כן, אחרי המקצה שלי אני אלווה חבר מהישוב בסיום המרתון שלו.

ישי: (צוחק צחוק מרושע) איך בדיוק את מתכננת לחבור אליו? ראית את המסלול? זה לא באמת אפשרי…..

אני: (לוקחת נשימה, מסדירה מחשבה וכמעט מתחילה להסביר)… אתה יודע מה?! נדבר על זה מחר, אחרי המרוץ. )

סוגרת סוגריים

אז סיימתי את המקצה שלי,

ו… יצאתי לחפש את רץ המרתון ההוא שהבטחתי לו ולעצמי שאני אמצא דרך לחבור אליו.

אחרי כל מני תכנונים ומחשבות על … (1)לשכנע רכב חילוץ להקפיץ אותי אליו…. (2)להביא אופניים ולרכב אליו….. (3) לרוץ את תחילת המסלול ולחבור בחיבור המסלולים … כ 7 קמ מנקודת הסיום…. כמובן שכל זה לא יכול לקרות…. תוך כדי הריצה שלי ראיתי שיש לי אפשרות להגיע עם הרכב עד לנקודה בה הרצים יורדים לטיילת עין בוקק המדהימה. טדהדהדהדהדהדם!

עכשיו רק צריך למצוא את הרכב. איפה חניתי? שיט.

כמה דקות ארוכות של חיפושים.

עוצרת. נושמת. מתאפסת.

מוצאת.

אה!אה!

מגיעה לנקודה, חונה לפני המחסום ומתחילה לצעוד.

לפי החישובים שלי הוא אמור להגיע בחצי השעה הקרובה לאזור הזה של המסלול.

הרוח מתחזקת.

אחרי כמעט 3 ק"מ רואה אותו מרחוק.

מסתבר שנפל אי שם במהלך הריצה ומאותו הרגע ננעל על סיום המרוץ ויהי מה! בלי התוכנית, רק לסיים.

קדימה. מסיימים.

אני לא יודעת אם הוא שמח שהגעתי ל 8 ק"מ אחרונים, כן יודעת שהיה מסיים כך או כך, זה בטוח. 

שמחתי שהצלחתי לחבור אליו, שמחתי בשבילו על ההחלטה שקיבל, שמחתי שיכולתי לחזור שוב ולהנות מהמסלול המדהים.

הקילומטרים האחרונים בריצות ארוכות, לא משנה מה המרחק, תמיד הכי מאתגרים. זה הזמן בו הקולות של הרחמים וקולות הניצחון יחד עם כל האימונים הרבים, השבועות המפרכים, מכים במתאמן ומפלסים תחת כפות רגליו את הדרך אל הסיום המיוחל.

עוד 3 ק"מ לסיום. שיר "השמלה החדשה שלי" כי זה שיר מרים!!! ומיד אח"כ "טרילילי טרהלהלה" כי גם זה שיר מרים!!! הרמה ועוד הרמה וגם הסיום הזה מתקרב, שוב מחשבות, הפעם…

קבוצת הריצה לנשים

ליווי של נשים בתהליך החיבור שלהן לריצה!

אחריות כבדה, טעות שלי יכולה לגרום להן לסגת ולחשוב שזה לא בשבילן ללא כל סיבה מוצדקת.

בסוף

בסוף בסוף בסוף

זה זה

זה צעד אחרי צעד, יעד אחרי יעד, נשימה שהיא שתי פעולות חשובות – שאיפה ונשיפה ועוד אחת ועוד אחת, זה לדבר את הקול של המאמנת ולקחת אחריות מלאה על כל מה שרץ פה בקבוצה שתיהיה יצירה שלמה כמו קבוצת ההליכה שאני מעריכה ואוהבת כל כך.

קבוצת ההליכה שלנו קיימת כבר כמעט שנה, יש גרעין של שתיים, איתי באש ובמים, ויש עוד שמצטרפות לאימונים בימי ראשון בערב, כי האימונים טובים ממש וחזקים, אבל לצאת וללכת מרחקים כמו 10,12,14 ק"מ זה כבר עניין של סיבולת ואהבה לגמוע מרחק ולהנות מהטבע – גם ההליכה וגם הריצה הם בשטח, כי זה כיף אמיתי.

ב – 11.2 קבוצת ההליכה מתוכננת להגיע למקצה ההליכה של 15 ק"מ במסגרת מרוץ הכלניות היפהפה!

למרות הרבה מאוד מכשולים – אנחנו מוכנות.

בעודי כותבת את המילים האלה אני חולת קורונה, השלמתי עם זה ושחררתי, אני לא אלך למרוץ הזה השנה, אבל הבנות כן!

והנה מגיעה הודעה המעדכנת את הרשומים למרוץ שמסלולי ה 10 ו ה 15 ק"מ מבוטלים בגלל ענייני מזג אויר… הקוסמוס! אני רגילה לקבל הודעות מהקוסמוס בדיוק ברגעים שאני הכי לא מצפה להן.

אז אחרי שכל היום אני בין דמעות לבין באסה, בין שכנוע עצמי לצאת לרוץ למרות הקורונה שחוגגת בתוכי, עם שני ילדים מבסוטים אש שאמא בבית כבר שבוע ימים!!!!!!!!!! בין כל אלה ניצוץ של תקווה – המסלול אינו אפשרי לביצוע! WOW. כנראה בשל הגשם שפקד אותנו כבר כמה שעות מאז הבוקר…

בלי להסס כותבת בקבוצה שאין מה להגיע למסלול של 5 ק"מ! זה אמנם יפהפה, אבל זה לא רק היופי זה גם המרחק, זה כן היעד יחד עם הקושי והאתגר, הסיפוק וההצלחה.

"אני מכירה את המסלול ואנחנו נצא לצעוד בו בשבועות הקרובים", המז"א ישתפר, האדמה תספוג את הגשם המבורך, הפקעות יבקעו לכבוד השמש של האביב ואנחנו ניהיה שם כדי ללקט את כל זה!

עכשיו משסיימתי להרכיב את המשפטים הנ"ל, יצא שוב ארוך והרבה משפטים, אני חוזרת וממשיכה לכתוב את תוכניות האימונים לפנסיה הבריאותית לעובדי חברת הי טק מקסימה שמנהליה זורמים איתי ומאמינים שפנסיה כלכלית עשירה ורחבה ככל שתהיה, שווה הרבה הרבה הרבה פחות אם הפנסיה הבריאותית שלנו בגירעון ובשפל.

תודה ששוב הגעתםן עד לכאן, עד לתחתית העמוד.

נמשיך לעבוד

ממני, ויאולה, סוכנת פנסיה בריאותית מבית HugYour40's

ככה זה פגש אותי, כמה מילים שכתבתי בקבוצת הריצה היישובית לפני שנה:

'……אז משתפת פה… במקום בפייס… יש פאנצ בסוף! (נא לא לשפוט. מבוסס על סיפור אמיתי)

1. שבוע וחצי של 'מתכננת ולא יוצא לפועל' (גם ריצה)

2. סוף סוף נכנסת לתוכנית אימונים

3. מפעילה את השעון ומגלה שהתוכנית איננה מה שתכננתי (כי מה שתוכנן לאתמול היה אתמול!)

4. מפעילה פודקאסט בפרימיום המהמם!! (ספוטיפיי) מגלה שזה אחד המשעממים… נפילה אבל ממש!

5. מחליטה להשאיר את המצב כפי שיצא: תוכנית ריצה כפי שנקבעה לי ופודקאסט מה שחרבנה עלי הציפור…

6. 53 דק של האזנה וריצה (הקצב לא לפי התוכנית…) ואז זה קרה:

 *זהות תזונתית*  *פנסיה בריאותית*

2 יהלומים שאני לוקחת מהפודקאסט קקה הזה.

…' סוף שיתוף

ומאותו היום זהות תזונתית ופנסיה בריאותית מהדהדות אצלי בראש, נפלטות בכל שיחה, כל יום שעובר משקל המושגים האלה עולה ואני החלטתי לקדם את זה ולמנות את עצמי לסוכנת הפנסיה הבריאותית הראשונה בעולם!

HugYour40's זו סוכנות הפנסיה הבריאותית הראשונה בעולם

וכעת לתכלס… מה אני עושה עם כל המשקל היפה הזה?

ראשית הסבר מה היא הפנסיה הבריאותית

כמו הפנסיה הכלכלית, הפנסיה הבריאותית זו השקעה! תחשבו על זה, ההפרשה לפנסיה הכלכלית הינה חובה וטוב שכך, כשנגיע לגיל מופלג (נדבר על זה… בהמשך) ונצא משוק העבודה, הפנסיה הכלכלית וכל הון שהצלחנו לצבור עד אותו הרגע יהיו המשאב הכלכלי שלנו לצרכי מחיה.

וכעת בואו נחשוב על זה קצת יותר רחב

הגענו לגיל המופלג, 65 אולי 70 אולי 82 … ואז מה? סטטיסטית ככל שאנחנו מתבגרים ואפילו , אני אלחש…. מזדקנים… יש לא מעט מחלות שמחליטות לחבור אלינו ואז קורה הדבר הבלתי נתפס הזה : אנחנו משקיעים את כל ההון הזה שצברנו בטיפולים רפואיים, תרופות ובעצם במילה אחת אנחנו מנסים לשרוד.

רגע

הפנסיה הבריאותית כהשלמה לפנסיה הכלכלית יכולה להיות ההשקעה האידיאלית, כשנגיע לגיל המופלג אולי פשוט נפליג! לנו על ספינה לטיול מסביב לעולם ונטוס למקומות רחוקים שתמיד חלמנו עליהם אבל לא היה לנו את הפנאי או האפשרות לעזוב הכל ופשוט להיות שם, אי שם רחוק רחוק.

למה לא?! הרי השקעה די קטנה בפנסיה בריאותית יכולה להיות ה game changer  בסיפור הזה של הזקנה.

אני מציעה שנענוד את הזקנה בכבוד על כתפנו הזקופות, נרים את הראש בגיל 69 ונטרוף את העולם! נצא לגלות מה עוד מסתתר שם בחוץ? נלמד תרבויות חדשות ונמציא את עצמנו מחדש בדיוק בגיל הזה שכל כך חששנו ממנו.

חשבתם? אז מה אתם אומרים?

קצת מספרים יכולים לעזור להבין טוב יותר את התמונה המגניבה הזאת:

בואו ניקח את 150 הדקות השבועיות המומלצות לביצוע פעילות גופנית – בשבוע!

פחות מ 3 שעות.

נגיד וזו ההשקעה המינימאלית לפנסיה הבריאותית. אפשר לבחור לשלם ממש כסף אמיתי לטובת ההשקעה, בעצם לראות במאמני הכושר כסוכני השירות החשוב הזה או לעשות את זה עצמאית ועדיין להרוויח, לא חייבים את שוקה …. אולי הרווח יהיה פחות יעיל אבל זה עדיין רווח חשוב ועדיף על אי השקעה כלל.

3 אימונים בשבוע, כל אימון 50 דק.

אימון אחד הליכה – בין 3-5 ק"מ תלוי בקצב (אפשר גם יותר) – לא עולה לנו כסף לצאת וללכת.

אימון נוסף בחדר כושר – כפר שעשועים עם יתרונות בריאותיים (אם עושים את זה נכון) – עולה לנו.

אימון אופניים – רכיבה, עם הילדים או החברים או לבד. לא עולה לנו כסף (אלא אם נבחר בכך).

ויש עוד כאלה שעולים וכאלה שלאו: ריצה, שחיה, אימוני סטודיו על כל סוגיהם ויתרונותיהם, כדורגל, ריקוד רציף בבית עם הילדים, מסיבת ריקודים, כדורשת, טיפוס על קיר, כדורסל, תניס ועוד ועוד ועוד ……… מלא.

אז מה בעצם אתם חושבים שאני אומרת/כותבת כאן: ב 7 ימים שהם שבוע שלם אנחנו צריכים לנהל בלו"ז הצפוף והחשוב שלנו גם 150 דק של פעילות גופנית?!

ומה אתם עונים לי?: חמודה! משרה מלאה כהורה הכוללת: שיעורי בית, חוגים, חברים, הסעות, מחלות ועוד + משרה מלאה בעבודה הכוללת משימות שמתגנבות לתוך הבית כי לא הספקנו במשרד או באוטו בחושך רגע לפני שנכנסנו בדלת הבית לתוך הכאוס של המשרה המלאה השנייה שלנו (או במקרה הכי חמור – עובדים מהבית וכבר קשה לזהות בין המשרות, זה קשוח)… + פיפי/קקי + לאכול/לשתות + ננסה להיות צנועים … אבל גם לישון נמצא בלו"ז.

איפה איפה איפה 150 דק בשבוע?!

רגע

תנשמו

אני מבינה. גמאני חיה פה. גמאני עד לפני שנתיים לא עבדתי כמאמנת כושר ויועצת תזונה. גם אז, בהיותי מנכ"לית תיאטרון, אמא במשרה מלאה, נשואה לאיש קבע שלא נמצא בבית! מצאתי 150 דק להתאמן.

איך?
ראית להבין שלא יהיו לי 50 דק רצופות במהלך השבוע להשקיע באימון – סבבה! אז 10 דק כמה סטים של כח ועוד 30 דק לצאת לריצה/הליכה. לבחור מראש כמה סרטוני אימון טובים ביוטיוב – אימונים קצרים ויעילים, 15 דק כל אימון.

סיכום שבועי ריאלי:

יום א סרטון 15 דק בבוקר (אפילו במהלך העבודה) + 30 דק ריצה/הליכה אחרי העבודה. (45 דק – V)

יום ב 10 דק 3 סטים X 3 כאלה (אפילו במהלך העבודה). (30 דק – V)

יום ג סרטון 15 דק בבוקר + 15 דק בצהריים (אפילו במהלך העבודה… כבר כתבתי?!). (30 דק – V)

יום ד 10 דק 3 סטים X2 + 30 דק ריצה/הליכה אחרי העבודה (אפילו בלה בלה בלה…).  (50 דק – V)

יום ה מנוחה – היום הזה שאנחנו …. איך נגיד?! לא בא לנו!

יום ו +שבת מנצלת את הסופ"ש לאימונים ארוכים יותר – ריצה של שעה/שעה וחצי, אימון כח רציף של שעה בכיף – עם או בלי הילדים…. בסה"כ 2 אימונים בסופ"ש. (כ 120 דק – V)

סיכום שבועי: 275 דק. ואפשר להשקיע הרבה פחות ולהיות במסגרת 150 הדקות המומלצות!

זה אפשרי. יותר מזה – פעילות גופנית זה מרשם רופא.

פנסיה בריאותית היא השקעה שמאחוריה כמה החלטות:

• לחיות (קצת) יותר טוב
• להשקיע את הכסף בשימור/שיפור פיזי ולא בטיפול בעת חולי
  • כך או כך תיהיה כאן השקעה… רק לבחור נכון
• יעילות בהרבה תחומים: עבודה, ילדים, משימות שוטפות
• מצב רוח טוב
• נראות חיצונית – גם יתרון

בתמונה: נעמימי ואני בטיפול במים שאחותי המדהימה העניקה לנו כמתנה לבת מצווה של המתבגרת.

בשורה התחתונה זה אפילו חוסך לנו כסף, איך?

• כשאני בריאה אני מחסירה פחות ימי עבודה
• כשאני בתנודות של משקל גוף, נדרשת השקעה תכופה יותר בבגדים
• כשהגוף שלי מוזן באופן איכותי ונכון, ההוצאות על מזון מדויקות יותר
  • ויש פחות הוצאות על מזון שאיננו נדרש לנו, ויותר מזה פחות הוצאות על מזון שמזיק לנו!!!
• בטוח יש עוד תחשבו לבד

עוד יתרונות? עוד קצת וזהו (כי באמת שאפשר עד אינסוף ועוד קצת)

• בקרב ילדים וילדות – אלה שנמצאים בפעילות גופנית נדרשת (פלוס) מתפתחים/ות טוב יותר הורמונאלית, מצליחים/ות להתמודד טוב יותר עם משברים ורוב הילדים והילדות בעלי כושר גבוה מצטיינים/ות בלימודים, יודעים להיות תחרותיים באיזון הנכון כולל היכולת להפסיד/להיכשל וללמוד מזה את הלקחים לפעם הבאה. תבדקו אותי. גם מה שיאמר בנקודה הבאה תקף לכאן
• בקרב מתבגרים – כל מה שנאמר קודם ועוד… ביטחון עצמי גבוה יותר, שליטה עצמית ודחית סיפוקים, מערכת עצבים חזקה יותר (כמה שאפשר בגיל המזעזע הזה), שיקול דעת ומערך קבלת ההחלטות מאוזן יותר.
• בקרב מבוגרים – כל מה שנאמר קודם + גמישות מחשבתית, יעילות בעבודה, סקס טוב יותר כששני בני הזוג בכושר!!! לרוב אנשים (נשים וגברים) בעלי תחביבים ספורטיביים (אפשר גם תחרותיים) הישגיים יותר ומגיעים גבוה במפה הארגונית, או ליתר דיוק מגיעים לאן שירצו ויעמידו כיעד להשיג.

אני מקווה שהצלחתי להסביר מה זה המוצר המטורף הזה שאני סוכנת עבורו!

מזמינה אתכםן להצטרף אלי, מקסימום זה יצליח… זה הכל.

וכעת ניגשת לכתוב קצת על הזהות התזונתית והזהות התנועתית שהתפתחה לה כמושג גם כן. שתי זהויות שהן חברות ממש טובות!

לענייננו… צום. זמן מסוים ללא מזון ונוזלים. יש שמקיימים מצב זה באופן קבוע. צום יום כיפור, כמו עוד צומות במסגרת הדת היהודית, הינו זמן הנועד לכפר, זמן למחשבה, זמן שלצידו עינוי הגוף בכוונה תחילה. זה איננו שווה ערך לצומות בשיטות כמו צום לסירוגין (16/8… 18/6…) וכד'.

צום. רעב. הרגלים.

יש הבדל בין הצומות הבריאים אותם ממליצים לקיים בשגרה מסוימת, כמשהו סיסטמתי ומוכר לגוף, לבין צום שהופך לרעב ועינוי הגוף – בין זה לבין בריאות יש מרחק. אז אם החלטתם לצום, אפילו את כל הצומות במסגרת הדת, אל תספרו לעצמכם שזה בשביל הבריאות, עדיף שתשאירו את הרעיון היפה במסגרת האמונה, זה נמצא שם.

מה נעשה כדי להקל על עצמנו?

בגדול אין זו המטרה, להקל… אבל כדי למנוע נזקים בריאותיים או שבירה של צום בגלל שטות כמו… רעב גדול מדי וצמא בלתי נסבל! יש כמה פעולות שיכולות לסייע.

אגב… אני ממליצה לנצל את הצום כתנופה, כ PUSH, להתחלה חדשה ביחסים עם "ספר החוקים" של המזון שלנו. אולי/אם הגיע הזמן לשינוי.

ההצעה שאני מניחה כאן ניתנת להתאמה בכל מצב, 5 ימים או 4 ימים או 3 ימים … לא משנה איך תבחרו להכין את הגוף זו עדיין תיהיה הכנה שהיא עדיפה מאשר "בום טראח. צום!" , הצום ביום שישי 11/10, זמן טוב להתחיל להתכונן אליו כבר מחר 7/10.

מהיום ניכנס לימי הכנה לקראת הצום. מה זה אומר? אני אנסה שני הסברים, בטח אחד מהם יתאים.

2 הסברים, צום 1

הסבר 1

5 כללים ב 3 ימים (ובכלל):

כלל ראשון – שתו הרבה מים במהלך היום, אפילו כל שעה וחצי כוס מים.

כלל שני – אכלו רק אבל רק! כשאתם רעבים. לא מתים מרעב, רעבים לאכול ארוחה. רצוי מאוזנת. (ירקות, חלבון, פחמימה. השומן והסיבים כבר בפנים … אל דאגה. מסבירה בהמשך)

כלל שלישי – הפסיקו לאכול כשאתם שבעים, נראה אתכם… זה מאתגר והסוד הוא (לפחות בהתחלה) להחליט על כמות אוכל בצלחת אחת מלאה ומסודרת וזהו. השובע לרוב מגיע קצת אחרי סיום הארוחה ולכן, כדאי לשתות כוס מים לפני וכוס מים אחרי סיום האוכל מהצלחת שהכנו. לשתות לאט לאט … לא בבת אחת.

כלל רביעי – כל ארוחה חייבת להיות מאוזנת! חלבון, פחמימה, ירקות. איך? אפשר 1/3 ואפשר גם 1/2 ירקות, 1/4 חלבון ו 1/4 פחמימה… שימו לב לגודל הצלחת – תבחרו בצלחת הבינונית, סביב ה 20 סמ קוטר.

כלל חמישי – החל משעה מסוימת בערב, אתם תחליטו: 1900, 2000, 2100 (לא יותר מאוחר מ 2100) – שתו רק מים או תה צמחים קר/חם …

מה קורה בימים הרביעי והחמישי? עוד מעט. אחרי הסבר 2.

הסבר 2

בימים הקרובים אנחנו נרצה להכין את הגוף שלנו ליום שלם ללא מזון ומים, ההכנה הזאת חשובה על מנת שכל מערכות הגוף יהיו מוכנות ככל הניתן לעינוי שנכפה עלינו. מי שיבחרו בכך כמובן.

ההכנה איננה מורידה מערך הצום ברמה הדתית שלו, רק מקלה במעט על הרס שיכול להיגרם.

חשוב לזכור שאנחנו מקיימים אמונות עתיקות בימי שפע, הניגודיות שנוצרת בקיום צום היום לעומת לפני … מאתיים שנים, נגיד… היא דרמטית.

ההכנה שלנו תיהיה חמישה ימים. בשלוש הימים הראשונים נעבוד על הקשבה לגוף שלנו. ננסה לזהות את מנגנון הרעב והשובע שלנו. ההתיידדות עם המצבים האלה תסייע מנטאלית ביום הצום.

חשוב להבין מתי הגוף רעב ולא פחות חשוב מתי הוא שבע? המזון שלנו בימים אלה צריך להכיל ירקות, חלבון ופחמימה– טריים ומבושלים. צלחת מאוזנת. בכל ארוחה. החל משעות הערב אנחנו ניתן לגוף שלנו לעבוד בשקט ולא נפריע עם עוד מזונות אחרי ארוחת הערב.

חשוב להרוות את הגוף בנוזלים כמו מים, תה צמחים, שתו כמות קפה שאתם רגילים… המנעו ממשקאות ממותקים/מיצים, אלה מצמיאים מאוד, ומשקאות מוגזים שגורמים לתחושת רעב מואצת.

והנה בא ההסבר על היומיים האחרונים:

היום הרביעי

ביום הרביעי נמשיך לשתות הרבה מים, כבר ביום הרביעי תרגישו את השינוי שהמים עושים כשיש מספיק מהם בגוף שלנו.

ונפחית מהקפה…. ההפחתה תתחיל מסוף היום … הקפה האחרון … יוחלף בכוס מים או כוס תה צמחים…

מנגנון הרעב והשובע שלנו יסמן לנו מתי לאכול. השאלה היא מה לאכול? כלל הצלחת המאוזנת נשמר גם כאן! בצלחת יהיה חלבון ויהיו פחמימות מורכבות כמו בטטה כמו מאכלים מקמח מלא או פחמימה במצב הכי פחות מעובד שלה (אורז מלא, למשל) דגנים מלאים בכלל, זרעי צ'יה למשל דגן מדהים שסופח נוזלים ומעניק תחושת שובע לאורך זמן גם בשל הסיביות הגבוהה, קטניות כגון שעועית לבנה, עדשים, חומוס וכד', ירקות מבושלים עתירי סיבים (שעועית ירוקה, כרישה, כרובית וכד')

הבנו… ככה יהיו בנויות הארוחות שלנו ביום הרביעי. האם ארוחות גדולות? לא… עדיין אותה הצלחת ועדיין ההקשבה לשובע.

גם ביום הזה להניח למערכות הגוף שלנו לעבוד בשקט ולהפסיק לאכול אחרי ארוחת הערב.

היום החמישי (חמסה!). יום ערב כיפור.

ביום הזה נמשיך במשטר הנוזלים שלנו.

ביום הזה נאכל חמסה! ארוחות קטנות, לפי כלל הצלחת המאוזנת.

ממליצה לקום מוקדם וממש לתכנן את חמסה! הארוחות: 0800, 1100, 1300, 1500, ב 1700 הארוחה האחרונה שיכולה להיות מעט גדולה יותר מהשאר. הצום נכנס ב 1753 בבאר שבע. (מסתיים ב 1848)

קפה? רק קפה אחד בבוקר ואולי אולי קפה בהיר בהיר עדין עדין אחרי מנוחת הצהריים … כן כן … מנוחת צהריים… חובה!

נזכור את המאכלים המשביעים: חלבון איכותי! הקמחים המלאים, הקטניות, הדגנים המלאים… פחות מתוק ופחות מלוח, אלה מצמיאים מאוד ומכשילים את ההתמודדות עם הצום.

ב 25 שעות הצום תעשו מה שאתם רגילים ביום הזה. בית הכנסת, משפחה, מנוחה, קריאה, שתיקה או שירה, ציור, מדיטציה …. מה שכתוב ב"ספר החוקים" שלכם.  

פעילות גופנית?
בבוקר ערב הצום … אין מניעה לבצע אימון – כל אימון.

בבוקר שאחרי, כשאנחנו בצום, זה כבר עניין אישי וכמה אנחנו בכושר והסתגלות למצב שכזה. והכי חשוב: אחרי האימון ממשיך הצום! אז אם אנחנו מורגלים לאכול אחרי האימון – לא מומלץ לבצע אימון בצום.

ככלל – אימון בצום יכול להיות מעולה לתרגול הגוף לעבוד בחוסר באנרגיה זמינה ושימוש במאגרים, יש בנושא כתבות רבות ומרתקות – ממליצה לחפש.

מה אני עושה?

פשוט – אני צמה עם מים. אני כן יוצאת לאימון ריצה בבוקר של ערב יום כיפור, וגם בבוקר שאחרי, לריצה קלה. בגלל שאני שותה מים, ההתמודדות שאחרי האימון קלה עבורי ובאופן כללי אני לא אוכלת מיד אחרי האימון.

יש שאלות? רוצים להיכנס לתהליך ולעשות שינוי? בואו נפטפט… שלחו לי הודעה בצור קשר ואני אשיב בהקדם אל תחכו ל… אחרי החגים! זו דחיינות.

התלבטתי מה לכתוב? האם בכלל? יש תמונות כל כך יפות, אז למה להעמיס במילים? ומי יקרא את זה? עבר יום וקיוויתי שיעבור לי… שלא ארצה לכתוב ורק אעלה כמה תמונות ואכתוב כמה כיף היה לי וזהו. 

התקווה לא התממשה והצורך שלי לכתוב על החוויה גדול מה"מי יקרא את זה?"

אבל! אני בחרתי לכתוב לעפר פדן ולאורנה אלטמן ולקוקו ולעוד אושיות שאני רואה ושומעת עליהן מ"קצב דיבור" וקוראת עליהן ב runpanel ועוד ועוד… 

בלילה שבין 22.4 ל 23.4 התרחשו 2 אירועים מדהימים בארץ

האחד "הר לעמק" האגדי והשני "K2K" הילד האבוד והלא מוכר שלו… 

**מרוצים יחידניים נפוצים ומוכרים לרוב האוכלוסיה, גם אלה הרצים בהם וגם אלה המשקיפים מהחלון ובראשם מחשבות שונות ומשונות על ההם שם שהתרחקו באופק. 

**מרוצי שליחים** זה משהו שקוראים עליו וזה נשמע מדהים ופסטוראלי… "זוגות זוגות יוצאים הרצים מנקודה לנקודה ומעבירים נס האחד מהשניה עד להגעת קו הסיום… הם מתחילים את מסע הריצה לפנות ערב, ומסיימים אחרי צאת החמה היוקדת בערפם והיא המזכרת היחידה שאכן עברה יממה וחלף יום ואוטוטו העצירה הגדולה של הרגליים והסחף העצום של ההתרגשות… הצפה!" 

נחמד אה? 

מרוץ השליחים הוא אחד האירועים המורכבים ביותר שאני הייתי חלק ממנו בתחום הספורט. 

אבל אלה שאני כותבת אליהם את הפוסט הזה – יודעים זאת יותר טוב ממני, הרבה הרבה יותר טוב!! לכן אפילו לא אתיימר להיכנס לסבך המורכבות והאתגר של ההכנות הטורדניות עד לשעת ההזנקה ובטח לא מה קורה במהלכו אמא'לה … מה כן?

מה כן? איך יכול להיות שלא ראיתי אתכםן ואת שובל המעריכ/צים שלכם באירוע הזה? 

אורנה יא מלכה! אני מצפה שתיהיה פה קבוצה מטעמך בשנה הבאה (ומתי את באה לרוצאיתנו???) 

קוקו! הסטורי'ס שלך ילכו יופי עם להקות החסידות, ענפיות הבקר, שיעול השועלים וסימפוניית כלבי הרועים באזור

עפר!!!! אתה שומע?? גם פה לא רואים אף מגיפה ממטר, כמוך

קצב דיבור… איך לא הייתה כאן עמדה שלכם בשידור ישיר – אמא'לה מה שהלך פה

רק אציין… זה לא האירוע שלי, אני רק רצה אצה לי להנאתי 

סיכומון קטן

את המקטע הראשון רצתי (אם אפשר לקרוא לזה ריצה) עם רעיה האחת והיחידה, אני עוד לא בטוחה שהיא אנושית…

היה אור יום אבל לא ראיתי בעיניים, שריקת ההזנקה נשמעה באזניי לכל אורך 9 וקצת הק"מ שעברו מהר , מהר מדי! רעיה ואני לא דיברנו ולא ריכלנו, לא צילמנו ולא הרחנו, לא עצרנו אפילו לפיפי! מה כן? ריחפנו את המקטע! בכל עליה חיכו עבורנו המדרגות הנוחות לדרוך עליהן ברכות, בכל ירידה נתנו לכח המשיכה לעשות את שלו, הזוגות של 6 הקבוצות האחרות בצבצו בצבעים שונים מאחורינו.

בין המקטע הראשון להבא בתור בו שובצתי (#7) הרגשתי את החברים בקבוצה, כל הזמן, הואטס אפ געש ורעש, תמונות, הודעות, טבלאות, שיתופי מיקום בזמן אמת, קפטן הקבוצה הפעיל את כל החושים ודאג שידעו מי אנחנו (מול הקבוצות האחרות) ושאנחנו נדע מאיפה באנו?!  

התחרות היא המשחק הכי עתיק, הכי טבעי, תחרות זו מסגרת ברורה של חוקים ומי שיודעים להנות ממנה יודעים להתחרות ברמות הכי גבוהות – להעריך את המתחרים והמתחרות, להעריך את הקשיים והאתגרים, להעריך את הפרטים הקטנים (למשל: לזכור להשאיר את הקוד של הרכב לרץ המסיים וזה הנוהג ברכב של הרצים המחליפים!!). 

בין שיחות הטלפון תוך כדי מקלחת של הילדים, ארוחת הערב עבורם, הארוחה הבסיסית בשבילנו, לפני המקטע השני #7 עם ישי אהובי, האיש שאין משימה שאטיל עליו ותיהיה גדולה מדי לביצוע, הצצה בואטס אפ וגילוי שעת היציאה שהוקדמה ב 15 דקות!!! 

ישי: אנחנו צריכים לצאת. 

אני: כן, אה?! שעה מוקדם יותר משנה שעברה… קטע.

הגענו לנקודה. מוכנים. דרוכים. מחייכים ומרוצים שזכינו גם השנה לרוץ יחד. הפעם 2 מקטעים!!

קבוצת נטע הוחלפה ברצים החדשים ומקטע #7 אצלם החל … אנחנו נשארנו לחכות עוד מספר דקות בודדות, בזמן אמת הדקות האלה הרגישו כמו נצח, בטבלה נראה שאלה היו כולה 3 דק… 

את ההגעה של זוג מקטע #6 יריב ויניב, יכולנו לחוש דרך השיחים שזזו בחוסר נוחות, האדמה רעדה, הרוח פלטה את זעקות הסיום והדגל הונח בידיו של ישי! 

יצאנו לדרך. חושך. הפנסים היו הכרחיים הלילה הזה, עלומות האור על הקרקע ריצדו ואני התחלתי לחוש בחילה חזקה. המח שלי היה באמצע ויכוח סוער:

אני – זו לא בחילה, זה רק הפנס.

אני – אולי לעצור לרגע, ללגום מים?

אני – זו רק בחילה! תרגעי. במקום שלוק מים, תנשמי. 

אני – אולי בכל זאת? לעצור לרגע אחד?!

לפתע רצי נטע נראו לפנינו, משב רוח קרירה היכה בפנים שהיו חשופות, הסתכלתי על ישי רץ לצידי וכל הגוף שלו שידר "יש לנו משימה!" 

השתקתי את הקולות והעלומות כבר לא היו עניין גדול, חלפנו על פני זוג מקבוצת נטע, בירכנו אותם לשלום ואיחלנו בהצלחה. 

"כעת עלינו לצבור פער מספיק גדול כדי לאפשר ללירון וירון לצלוח את המקטעים #8+#9 ברצף!"

המשכנו לרוץ 

יחד

רחש העצים מהחממות, הטרקטור שעבר לידנו והיה אות המציאות, העיניים של חיות הלילה שליוו אותנו והנה הפניה שמאלה, הפניה אל העליונת המובילה אל הזוג של מקטע #8 לירון וירון או בעצם ל/ירון … את השריקה המקדימה נשפתי לקראת סוף העליה, ישי צעק "לירון? ירון?", שני חיוכים זוהרים בחושך כמו זה של החתול מאליס בארץ הפלאות נראו באמצע הרחבה, הנס הועבר, מקטע #8 יצאו לדרך. לנשום. 

הרכב… מונע, מחכה, בדיוק כמו בשנה שעברה. 

השעה עוד לא 2200 בלילה, הראש לא מפסיק לעבוד, הואטס אפ מתפוצץ מהודעות, בטבלה מטייל הסימון הורוד בין משבצות בצבעים שונים, אנחנו מובילים. ממשיכים לשחק. 

משמרת הירח השנה הייתה קצרה ולא מועילה במיוחד, אבל הקסם של הלילה נותר, בזכות חבורת אנשים משוגעים שיודעים להנות מהמשחק, היו ברקים ורעמים שרק מי שהיו שם יכלו לראות ולשמוע! 

בדרך הביתה. לנוח. לשתות. לאכול משהו קטן ולהיות מוכנים למקטע #14. המקטע ה 3 במירוץ. 

הקפטן צריך לנוח, גם הוא יוצא למקטע בקרוב, המתח גבוה מדי! כולם בתפקוד הכי גבוהה שלהם, עכשיו זה הזמן הכי חשוב להישאר מרוכזים. 

הרצים מתעוררים, המקטעים מתחלפים, עקפו אותנו, בירור מול המנהלה, ילדים בני 17 דוהרים על המסלול ואלה המחבקים את ה 40 שלהם שולפים מהבוידם את נסיון החיים, את היכולת לעמוד בלחצ, פותחים מבערים ו… מנסים, באמת ובתמים מנסים ושומרים על פער קטן ככל הניתן, כעת קבוצת נטע קצת לפנינו. המשחק ממשיך. 

מחזור שינה אחד, זה מה שאני צריכה על מנת להגיע מוכנה לריצה. איך עושים את זה? איך מגייסים את כל הנשימות שבעולם ועוצמים עיניים? איך משתיקים את הטלפון? איך….. איך מודיעים לקפטן שאני לא זמינה בשעתיים הקרובות?! הוא ישלח אלי שכירי חרב … "חייבת ללכת לישון! זה לטובת הקבוצה. נשימות, נרדמת, בלי חלומות, שינה שהיא חלק מהמשימה! חלק מהמשחק."

פוקחת עיניים. 

עדכונים.

קפה.

הודעה לקפטן: ערה. לך לנוח.

תשובה: אני נח. שוכב. 

החלטה שהתקבלה תוך כדי מקטע 12! הייתה שלמקטע 13 יוצא לירון עם דור ורעיה, רעיה ברגעים אלה רצה במקטע 12 ומתוכננת להמשיך הלאה ל 13, בחישוב הכללי ההצטרפות של לירון תשפר את הזמנים ותגדיל את הפער… 

אמצע הלילה. לירון, דור ורעיה סיפרו: לירון ודור הסתערו על המקטע, רעיה המדהימה! הבינה מהר מאוד מה קורה וביצעה נסיגה. "לא רציתי לעכב אותם, הבנתי מה קורה ונתתי להם לרוץ". ברור לשתינו שהיא יכלה לעמוד בקצב, אבל בלילה כזה המשחק הוא קבוצתי וכל המהלכים נעשים לטובת הקבוצה. 

התארגנות למקטע #14

מקטע קשוח, יש פער, כרגע לטובתנו, הכל עדיין פתוח. 

השעה 0315 בלילה/לפנות בוקר… אנחנו ברכב. הואטס אפ משמש עבורנו כרדיו מקומי, השידורים לא מפסיקים לרגע, אנחנו מוכנים. 

הנה אנחנו… בני 40, השעה 0330, מחכים להחליף זוג לריצת לילה נוספת, אנחנו חלק מקבוצה עם כוחות על! 

העיניים מתבוננות לכל הכיוונים, הזוג מקבוצת נטע לידנו, הזוג פרנקל המקסימים ממתינים בדיוק כמונו בציפייה. 

שני פנסים מגיחים מתוך העלטה, דור שואג ומעביר לישי את הנס, לירון שזה עתה סיים 38 קמ!! בריצת האטה כמו מטוס שהצליח לנחות בדיוק מושלם על המסלול, צועק … תפסנו את הנס ונסנו משם. הזוג פרנקל נשארים להמתין. 

המשחק ממשיך. 

חיות הלילה מכל הסוגים התארגנו על צפייה משותפת, אני כמעט בטוחה ששמעתי אותם מכרסמים פופקורן על העצים ובין השיחים. 

העליה הגדולה של המקטע לפנינו, ואחריה עוד אחת ואז כמה פניות ואנחנו בירידות אל הסיום… 

ישי: עוד מעט אנחנו עוברים ליד המאהל. שימי לב. 

אני: נושמת. לכבות את הפנסים? 

ישי: לא. מה פתאום. יהיה בסדר. 

אני: מוכנה לשרוק כשצריך. 

נביחות עזות של כ 10 כלבים לא איחרו לבוא, הרוב לא התקרבו פרט לאחד שהרגיש אמיץ במיוחד הלילה… ישי תפס אבן, הכלב מאחורנו חדור מטרה, האבן עפה באויר, ישי נובח ונותן הוראה לשרוק. 

2 שריקות 

כלב 1 שקופא במקום

ממשיכים לרוץ 

זה היה מלחיצ. אבל לא יותר מדי. 

ישי כאן. הכל בסדר. 

תומר ואיתי חיכו לנו בנקודת ההחלפה, מחייכים ומרוצים, ידענו שיש לנו יתרון אז הרשנו לעצמנו לצלם סלפי קטן… 

זהו, עכשיו אנחנו, ישי ואני, חלק מהמשחק אבל הרגליים שלנו כבר לא על המסלול, נתנו את מה שיכולנו ועוד כמה שעות הקסם יתפוגג והמשחק יגמר. המרכבה תהפוך לדלעת וכולנו נחזור לחיינו הרגילים והחביבים בישוב שהוא ט'שכונה של מיתר … 

המקטעים האחרונים יוצאים לדרך, זוג אחרי זוג נותנים ביצועים שלא היו מביישים קבוצה של בני נוער! 

במרוץ הזה אנחנו הוכחנו כמה נצחונות:

1. החברות
2. השותפות
3. ההדדיות
4. העדר האגו
5. נקיון 
6. דיוק!! 

כן הגענו למקום הראשון | כן אנחנו רוצים להמשיך לרוץ יחד

אני יודעת שהקוסמוס הקטן הזה פה בשם מוכר רק לכמה אלפי אנשים במדינה, אבל בלילה הזה יש הרגשה שכולם יודעים עלינו ומדברים עלינו ושותפים לטירוף שקורה פה אצלנו… עד שהשמש בוקעת לה והאור שלה חושף את המרחבים ומזכירה לנו לשוב למציאות. כל אחד למציאות שלו, למירוץ החיים הפרטי שלו. נשימה. 

זה היה כיף! באמת כיף גדול. 

תודה רבה למארגנים ולמתנדבים. 

הלינק לפוסט: https://www.facebook.com/622517904/posts/10159397129347905/

אז… ? Hug Your 40's

כולם מדברים על הסופגניה, אגב מדברים עליה ככה וככה וככה … ומאחורי הגב מדברים אחרת לגמרי! אוהבים סופגניות? פשוט תאכלו את האחת שאתם הכי אוהבים ותתקדמו, למה להיות דרמטיים?!

כעת למלכה האמיתית של החג הזה: ה ל ב י ב ה

לביבה המלכה היא מאכל עגול ופחוס ותתפלאו – זו ארוחה שלמה!

כשמכינים לביבה מחומרים טובים וטריים, מקבלים טעם נימוח של תערובת פריכה מבחוץ ורכה מבפנים, חמה וכיפית. יש שאוהבים אותה בלבן, עם גבינה משובחת ויש שאוהבים אותה בצבעי החורף העמוקים יותר, והכוונה היא לטחינה הגולמית שעוטפת בהדיקות את מותניה המושלמות של המלכה.

מה היא הלביבה המושלמת לדעתי? כזו שיש בה את הפחמימה, החלבונים והירקות בדיוק במידה הנכונה. אני אוהבת את הלביבה שלי בסגנון המלוח… והנה המתכון עם כל הפרטי.

שימו לב!

המתכון כולל את הבסיס של הלביבה ועליו תוספות שאני ממליצה עליהם.

מ ת ח י ל י ם!

מצרכים בסיסיים הנדרשים להכנה של כ 50 לביבות בגודל בינוני ב 8! סגנונות שונים:

10 תפוחי אדמה אדומים או לבנים – גודל בינוני

4 בטטות – גודל בינוני+

6 גזר – גודל בינוני

5 שיני שום או לפי הטעם 

2 בצל – גודל גדול

4 – ביצים גדולים

מלח – לפי הטעם

פלפל שחור – לפי הטעם

קמח סויה או קמח קינואה או קוואקר (לגרסה עם גלוטן אפשר להשתמש בקמח מלא או בכוסמין מלא)

*כמות הקמח תלויה בכמות הנוזלים שיש בירקות. עובדים לפי מרקם. בהמשך הסבר יותר מפורט.

שמן זית (או ספריי שמן זית)

מחבת טפלון – רצוי (או פלנצ'ה)

תבנית תנור גדולה (או שתיים)

נייר אפייה (או שניים)

פומפיה או מעבד מזון 

קערה גדולה 

ועוד כמה קערות יותר קטנות – תלוי כמה סוגי לביבה תרצו להכין

אה כן… ילדה מתבגרת שאוהבת לקלף ולפמפם!!!

המצרכים הלא בסיסיים:

קוביית טופו 

כמה עצי ברוקולי

ראש כרובית גודל קטן 

3 כפות גבינה צהובה או מוצרלה

דלעת קוביה 1 כייפית – מאודה או אפויה או טריה

ערמונים – אלה שנמכרים בשקיות הארוזות לרוב מעולים. אפשר כמובן לקלות עצמאית בבית ולקלף. זה מתכון אחר… יוצא פגז!

קישואים וזוקיני 1 מכל אחד

לעבודה

מפמפמים את כל המצרכים לקערה הגדולה

מערבבים (עוד לא מוסיפים את הביצים, הקמח, המלח, הפלפל)

כעת יש לנו קערה מלאה בבסיס הלביבה המנצחת

ממשיכים  

הלביבה ה 1 – עם המצרכים הבסיסיים 

מעבירים ⅛ מכמות הבלילה לקערה יותר קטנה

מוסיפים 1 ביצה

3 כפות קמח (אחד מהקמחים)

מלח ופלפל לפי הטעם 

הבלילה צריכה להיות סמיכה על גבול הנוזלית, הקמח סופג את הנוזלים של הירקות, הביצה מחברת הכל יחד. 

אם הבלילה נוזלית מדי – מוסיפים עוד כף – מערבבים … וכך הלאה. לא לשכוח לטעום כי תוספת קמח משנה את הטעם ואיזון המלח בבלילה. 

השלב הבא – מחממים תנור ל 180 מעלות ובינתיים: צורבים קלות על מחבת חמה חמה עם כפית אפשר אפילו 2 של שמן זית, אם משתמשים בספריי – 2 לחיצות שמכסות את כל המחבת מספיקות. 

עם כף גורפים כמות יפה מהבלילה הסמיכה ומניחים על המחבת

גודל של פנקייק קטן, גודל כף יד (סטנדרטית… נשית) 

מסיימים את סבב הגריפה, המחבת חמה ולכן הצריבה מהירה, הופכים לצד השני, עניין של דקה ומעבירים בזהירות לנייר האפייה שמוכן מראש על תבנית גדולה. 

אני מסדרת את הלביבות ממש אחת על השניה (יש תמונה) 

אל חשש – הכל יאפה מעולה

הבלילה הסתיימה? 

זה הזמן לסגנון ה 2 עם עצי הברוקולי החביבים

זוכרים את הבסיס?

לוקחים ⅛ נוספת מהבסיס 

מפמפמים פנימה ברוקולי – אני אוהבת אחרי חליטה במים חמים במשך כמה דק, אפשר גם טריים … זה ייצא יותר נא, גס, ופחות רך. 

מוסיפים ביצה 1 ו 3 כפות קמח מסוג אחד. מתבלים לפי הטעם. 

הבלילה צריכה להיות סמיכה … אם נוזלית מוסיפים קמח (מאותו הסוג שהוחלט לבלילה הזאת)

ושוב… גורפים… צורבים … מעבירים לנייר אפייה וממשיכים

סגנון 3 – הכרובית הכלה

…⅛ … מהבסיס 

מפמפמים פנימה כרובית – … חולטים או טרייה …

1 ביצה 3 כפות קמח .. תיבול … ערבוב … הבלילה צריכה להיות סמיכה על גבול הנוזלית 

ושוב… גורפים… צורבים … מעבירים לנייר אפייה וממשיכים

סגנון 4 – הטופו החשדן

…⅛ … מהבסיס 

מפמפמים פנימה טופו…

1 ביצה 3 כפות קמח .. תיבול … ערבוב … הבלילה צריכה להיות סמיכה על גבול הנוזלית 

ושוב… גורפים… צורבים … מעבירים לנייר אפייה וממשיכים

סגנון 5 – גבינה צהובה או מוצרלה שתי מפונקות

…⅛ … מהבסיס 

מפמפמים פנימה גבינה צהובה או מוצרלה …

1 ביצה 3 כפות קמח .. תיבול … ערבוב … הבלילה צריכה להיות סמיכה על גבול הנוזלית 

ושוב… גורפים… צורבים … מעבירים לנייר אפייה וממשיכים

סגנון 6 – דלעת … כזו של סינדרלה

…⅛ … מהבסיס 

מפמפמים פנימה דלעת – מאודה או אפויה או טריה

1 ביצה 3 כפות קמח .. תיבול … ערבוב … הבלילה צריכה להיות סמיכה על גבול הנוזלית 

ושוב… גורפים… צורבים … מעבירים לנייר אפייה וממשיכים

סגנון 7

סגנון 7 – הערמונים הנסיכים

…⅛ … מהבסיס 

מפמפמים פנימה ערמונים מוכנים 

1 ביצה 3 כפות קמח .. תיבול … ערבוב … הבלילה צריכה להיות סמיכה על גבול הנוזלית 

ושוב… גורפים… צורבים … מעבירים לנייר אפייה וממשיכים

סגנון 8 – הקישוא והזוקיני השובבים! וזו רק ההתחלה… תשתוללו

סגנון 8 – הקישוא והזוקיני השובבים!

וזו רק ההתחלה, תמשיכו להשתולל … סלק, קולורבי, ארטישוק וגם הירושלמי, תירס ועוד…

…⅛ … מהבסיס 

מפמפמים פנימה 1 קישוא + 1 זוקיני

1 ביצה 3 כפות קמח .. תיבול … ערבוב … הבלילה צריכה להיות סמיכה על גבול הנוזלית 

ושוב… גורפים… צורבים … מעבירים לנייר אפייה וממשיכים

כעת יש לנו מגש או שניים עם המון לביבות מגניבות וטעימות (ובריאות, אבל זה סוד שלנו)

זוכרותים שיש תנור חם?

המגשים נכנסים פנימה ל 30 דקות בערך (תלוי מאוד בסוג התנור ופיזור החום בעת האפייה)

הלביבות צריכות להיות חרוכות מבחוץ בזכות הצריבה ההיא במחבת ורכות בפנים בזכות האפייה. 

זהו מה אוהבים ליד? שמנת? גבינה לבנה? גבינת סויה? גבינת קשיו? טחינה גולמית? (ממליצה בחום יחד עם גבינה מועשרת חלבון – WOW!!) 

בצד סלט כיפי עם כמה עגבניות שרי, בצל סגול, מלפפון טרי אפשר גם חסה אם אוהבים… 

ארוחה מושלמת!!! 

אל תשכחו להדליק נרות… 

שבוע 23 לתוכנית האימונים של ריצת המרתון ה 1 שלי

החלטתי שהריצה הארוכה ביותר (שהיא בעצם המסכמת של תוכנית הריצה , לפני השיא 42.2…) 36 קמ תיהיה במקום הכי יפה בתבל (לדעתי…)

באזור מדרשת בן גוריון

החלטתי. תיאמתי עם קבוצה (מדהימה אגב!!! אמיר ואיתו קרן, רון וסטס), שריינתי מקום לינה בחדר האורחים של משפחת גילת. עדכנתי את הבנות מהמדרשה והזמנתי אותן לרוצאיתי את החלק הכי מאתגר של הריצה הזאת – ה 8 האחרונים…

אתמול בערב הגעתי למדרשה. נסיעה של מחשבות. חושך. החושך של המדבר. כבר שכחתי מה זו העלטה הצפופה המלווה את הדרך של הדרום. דרום דרום…

הגעתי בזמן לשיחה עם אייל. פטפוט של ערב. על אה ודה. הוא סיפר ואני סיפרתי, פתאום אמרתי כמה מחשבות שלי ותוך כדי קלטתי משהו מאוד חשוב ומעורר עצב וכאב ומן תחושה כזאת של … עוצמה וכח גדול שיש לנו, למשפחה שישי ואני הקמנו.

הלכתי לישון.

בבוקר התרגשתי אפילו יותר. כמו ביום של מרוץ (קרן כתבה לי בהודעה שההתרגשות שלי מזכירה לה התרגשות שלפני מרוץ) ובסה"כ ארגנתי לעצמי מסיבה של מסכמת. שמחתי שזה הסתדר עם הקוסמוס. וקיוויתי שלא אבייש את עצמי, כי שמעתי על החבר'ה של אמיר… חזקים!

נפגשנו כפי שקבענו. אני, פניי ל 36 והם, פניהם אל 25+ … חולה על זה שלא באמת מסכמים על מרחק (קצת מתגעגעת לזה. טוב עוד כמה שבועות… נעשה לי איזה חודש פרעי)

הריצה הזאת הייתה השקטה ביותר, המרוכזת ביותר, חסרת דאגות וחסרת מתיחות של זמנים … ריצה של מחשבות. אפילו את האוזניות שהכנתי לי לעת הצורך… לא הייתי צריכה בכלל.

כן, אני מצאתי את האבן שזרקתי ליעד הבא, ואני כבר יודעת מה אני רוצה. אבל לא יכולה לכתוב על זה ככה פה יש עוד מחשבה לעשות.

וחשבתי על ההורים שלי.

חשבתי על אחותי.

חשבתי על ישי ואיתמר.

והכי הרבה חשבתי על הילדה שלי, על נעמימי. ועל הילדה שאני. הייתי.

אתמול בשיחת הערב עלה נושא רגיש מאוד, חינוך הילדים שלנו. וקלטתי משהו ממש חשוב. כואב וחשוב. משהו שאני סוחבת איתי ולא ידעתי שזה כבד כל כך.

לפני שנה הבטחתי לעצמי (כחלק מטיפול שהייתי בו) שאני אחבק את הילדה שהייתי ואשלים איתה. כן זה מן בולשיט רוחני כזה… אבל האמת היא שהילדה הזאת משפיעה עלי מאוד גם היום.

נעמי מאוד מזכירה אותי, באופי, בהתנהגות, ביכולות ובאי היכולות שלה, בתמימות התהומית שבה, ברגשנות, ביכולת שלה להשיג מה שהיא רוצה, בעצלנות מצד אחד ובפעלתנות בלתי נדלית מן הצד השני, היא מזכירה לי אותי ואני לא יודעת באמת להתמודד עם זה. הרבה פעמים אני כועסת עליה, כי היא פשוט אני עושה את הטעויות שלי. מרגיז!

אז חשבתי על נעמימי שלי שהיא גם אני (לצערה… אבל!!!)

העובדה שישי ואני, עם חילוקי דעות ועם אי הסכמות ויותר הסכמות!! ועם הרבה מאוד עבודה שיש לפנינו ועם הפערים שיש ביני לבינו – הוא כזה…. מצטיין (מעצבן), די בהכל אגב!!! אפילו בלימודים שלי הוא הצטיין, דרכי אמנם אבל כן… ואני … אותי השאירו בתיכון בעיקר כי סגרתי את הפינה של הטקסים ושל מסיבות סוף שנה… בערך. אז עם כל זה – בנינו תא חזק מאוד בבית שלנו. תא שלא היה לי.

לא היה כי לא היה יכול להיות!

לא כי ההורים שלי לא רצו. הם לא ידעו את השפה.

לא כי ההורים שלי לא יכלו. הם פשוט היו צריכים לבחור בין יציבות כלכלית לבין החינוך שלנו.

לא כי באתי ממשפחה מסכנה וקשת יום ללא השכלה. מי שעולה חדש יודע בדיוק מה זה אומר שהמקצוע שלך … לא ממש מעניין אף אחד. אין שפה אין עבודה. אין נסיון אין עבודה.

נעמי משתפת אותי בכל הדברים שאני רציתי לשתף את אמא שלי בגילה, ולא עשיתי את זה. היא ורבאלית ווכחנית, חריפה ודעתנית. היא לא מתביישת שיש לה דעה אחרת אבל היא כן לעיתים תלך אחרי מי שדעתו מקובלת יותר על ידי הרוב. טוב? לא טוב? לפעמים ככה ולעמים ככה. היו תקופות שהעדפתי לא להביע את דעתי, ועם חלוף השנים והתחזקות חברתית הבנתי שאני יכולה ללמוד מדעה של מישהו אחר וזה רק מחזק אותי. ישי ואני דואגים לה שמא תיגרר… לחצ חברתי יכול להיות בעל משקל כבד מאוד והרסני או בונה … ואני תמיד אומרת לו שהיא ילדה חזקה ומניפולטיבית, לפעמים היא בכוונה מתארת לנו מציאות בעייתית בכדי שאנחנו נתערב או נשתתף בצערה. ילדים… מניפולציה תמימה כל כך ללא כוונות רעות. (מזכירה אותי. מכעיסה!! "לא התכוונתי…" יופי שלא התכוונת)

התא שלנו חזק, מה שיאפשר לנעמי לעשות את הטעויות שלי וליפול פחות. אתמול בשיחה דיברנו על משפחות העולים החדשים שלא באמת יודעים להביע מה הם צריכים? ומה בדיוק חסר? וכל הכאוס הזה של הקורונה, הם לא רואים בקורונה הזדמנות… כי ההזדמנויות שלהם נסגרות כשהמערכת לחוצה ולא מתפקדת.

אני זוכרת שמי שעזרו לנו הכי הרבה בעת מלחמת המפרץ היו השכנים שלנו!!

ומי שעזרו לנו הכי הרבה בעת השביתה הכי גדולה במערכת החינוך (הייתי אז בכיתה ה', לא אשכח את זה לעולם!!) אלה החברים של אחותי ושלי.

ומי שעזרו לנו הכי הרבה בלימודים, בצבא – החברים שלנו.

מאז שישי ואני יחד הוא המשענת שלי. הוא שם. תומך ומחדיר בי אמונה שאני בעצמי לא מאמינה שיש בי. כועס עלי גם כשאני כבר כעסתי על עצמי… מה אתה מוסיף!? ומלטף ומסתכל עלי ויודע מה עובר עלי. יודע אם זה הזמן להתרחק ממני או להתעקש להתקרב.

נעמימי יקרה שלי, ילדה עם עתיד וגב חזק!

אני כועסת עליך כי אני כועסת על עצמי, מביעה דאגה ולחצ כי אני לא באמת מקבלת את הילדה ההיא כפי שהיא, כי אני נלחמת יום יום לא להיות מושפעת מהסביבה וכן להוביל לשינוי שאני מאמינה בו בכל ליבי יחד עם הסביבה ועם הדעות שיש בה. לחיות עם הדעות של האחרים ולקבל אותן, לא להיגרר אחריהן.

כשאת מבקשת ממני חיבוק, נשיקה, מיד אחרי שהיה ביננו ריב … את מזכירה לי אותי ועד היום היה לי קשה להתמסר ולחבק את הילדה ההיא שהכעיסה כל כך.

הריצה הבוקר גרמה לי להבין שהגיע הזמן להתמודד עם הילדה ההיא ולהפסיק לראות בך אותה.

את חלק ממשפחה חזקה (גם סבא וסבתא שלך, ההורים שלי, הם אנשים חזקים ביותר! אני מעריצה אותם. ממש).

אני אוהבת אותך ומבטיחה להקשיב למילים שלך יותר ולשאול יותר שאלות ולצפות לתשובה ממך ולא ממנה… ההיא שכבר גדלה ותכלס… היא ממש בסדר. אבל את זה אני אומרת היום, כשאני מחבקת את ה 40 שלי.

שיר בשבילך: https://www.youtube.com/watch?v=lzkJI07KGXE

Hug Your 40s | לא רק שם של המיזם החדש שלי… (כן כן יודעת שאני חופרת… בקרוב מבטיחה לפרט יותר ואפילו להזמין להיות חלק)

יצא רגשני, אבל זה מה יש!

שבש לכל מי שהגיע עד כאן. ואלה שעזבו אי שם למעלה, שבש גם לכם

למעלה מחודשיים של חשיבה וכתיבה, מחיקה ושוב כתיבה, ואיסוף חומרים ומחשבות, כעסים ועצבים מהולים ברחמים ו…בחילה.

בהתחלה חשבתי להתעלם מהקורונה ולכתוב רק על הבורות. רק… זו בורות מצטרבת של שנים. בורות בהבנה הבסיסית מה היא התרבות עבור הגוף האנושי. אתם יודעים מה?! במסגרת הכתיבה כאן אינני חייבת לאיש או אישה דבר… ולכן תוחלף המילה תרבות במילה אחרת… איזו מילה זו יכולה להיות שתשקף את הפיזיות שבאקט הזה? מים? מזון? אנרגיה? לחם? חמצן? שמש? מזור? אדמה? תא? לא יודעת.

אבחר במילה מים. זה די מסכם את הבסיס למה שזה ה… מים האלה.

ואז התחלתי לחשוב על המים בחיי היומיום, והמים בחינוך בבתי הספר, המים בחוג המשפחתי, החברתי, ואז הגעתי למעגלים הסוציואקונומיים בצריכת המים החשובים האלה שמועשרים בחלקיקים בלתי נראים של המשכיות המין האנושי. זה נשמע גדול מדי?

כן זה באמת גדול, זה הרבה יותר גדול ממה שאנחנו יכולים לקלוט, כי זה אדיר וחזק מכל אדם – היכולת לחיות. פאראדוקס. אוהבת פאראדוקס.

אני לא אחזור שוב ושוב על כך שהמים הם בערך כל דבר מהרגע שהגחנו לעולם… אני לא, כי אני חושבת שברגע שזה הכל, כמו הקלישאה… הרי זה גם כלום. המים הם זיקוק המשמעות.

פרק א – המים בשבילי

קצת סטקטו כדי להתקדם מהר ולהגיע לעיקר: *מכיתה ה' חלמתי להיות בתחום הבמה, *בכיתה ט' ניגשתי לבחינות למגמת תיאטרון, התקבלתי, חשבתי שזה ואו… *בין י' ל יב' (בגדול)…. זה מה שעשיתי(לדעתי נתנו לי לסיים תיכון רק בזכות הפעילות שלי במגמת תיאטרון)… *חשבתי שאהיה בתיאטרון צה"ל, לא התקבלתי – *מפח נפש, *עשיתי קורס מדא"גיות… *חשבתי שאלמד בניסן נתיב, זכיתי להיבחן אצל מר נתיב ז"ל, לא התקבלתי – *מפח נפש, *למדתי במכינה של ניסן… היה מושלם … *למדתי… *שיש הרבה שרלטנות בתחום הזה… *החלטתי ללמוד באוניברסיטה, התקבלתי, למדתי, היה מושלם!! ***רגע, עכשיו לגאטו …

למרות הזמן ואולי על אף הזמן שעבר מאז הלימודים באוניברסיטת תל אביב, בכל שלב בחיי המקצועיים חזרתי אחורה במחשבות והשוויתי, חזרתי והנכחתי את מה שקרה אי שם על דשא הפקולטה הכי צבעונית בתוך הגדרות, חזרתי והעליתי שאילתות לדמויות שהכרתי כל כך טוב עד שהשיח עמם יכול להתרחש בתוך ראשי (ויכוחים של ממש, עד היום). המים האלה שהיו בשבילי תמיד בעדיפות עליונה, הזרימו לתוכי תובנות חדשות וקיבלתי "כוחות-על" להשתמש בכלים שהעניקו לי האנשים, הנסיון, הכשלונות וההצלחות.

המפגש עם המים הינו יומיומי, אצל כל אחד מאיתנו, קלישאה? שוב! אולי… אבל זו האמת! תנסו יום אחד בלי לשמוע רדיו, לראות טלויזיה, להאזין למוסיקה, לקרוא (לא משנה מה), לצפות ביצירה בהתהוות (למשל ילד מצייר, הילד שלכם), ללכת את ההליכה היומית בשביל לנקות את הראש, לרוץ עם החבר'ה, לרכב בסינגל אהוב, לשחות, להגיע לשיאים חדשים (של עצמך, לא הגזמתי), לחשוב על האהוב.ה, לשוחח, לספר "מה קרה לי היום", לתכנן את הטיול הבא, להתבונן בים ולהתמלא כוחות, לחלום חלומות! בלילה, בזמן השינה, חלומות הם מים… חשבתם על זה פעם?

זה מה שהמים האלה בשבילי.

פרק ב – מה אני בתוך מושג המים הזה?

עד לא מזמן חייתי בשביל להביא את המים מהבאר לכל מקום. אהמ…רגע… גם היום אני הצבתי לי למטרה להביא את המים לבתים בהם התגלה יובש, פשוט מתוך מחשבה שההשקעה במים איננה בסדר עדיפות עליון, לדעתי זו טעות. גדולה.

לפני כעשרה חודשים סיימתי את תפקידי בתיאטרון דימונה ויצאתי לחשוב. פרק הזמן הקצר שהיה ברשותי, בגלל הקורונה… אילו ידעתי שמגפה תתקוף את העולם הייתי לוגמת אחרת (יותר נכון שואבת) את המים הפתוחים אליהם נסחפתי כשסגרתי מאחורי את דלת התיאטרון ופתחתי צוהר כדי להציץ אל האופק. הבטחתי לעצמי לחשוב הרבה, לרוץ הרבה, להיות עם הילדים (הרבה… אבל לא כפי שזה יצא בפועל, צריך להיזהר ממה שמבקשים אה?!), להבין מה עכשיו?

פתח סוגריים… בתקופת האוניברסיטה הייתי חלק מחבורה מאוד מוצלחת של סטודנטים, עד היום כל אחד ואחת מהם שואבים מים ומזרימים אותם למקומות נפלאים בארץ ובעולם, אני עוקבת … גם זה מים עבורי. אחת מאיתנו, אלה דן, חברה קרובה לתקופת זמן קצרה מדי! ידעה להוביל מים מכמה מקורות, היא למדה איתנו תיאטרון ובמקביל למדה הדרכה בסטודיו B (התעמלות, ספורט, אירובי), בתור אחת שהייתה מדא"גית בצבא הבנתי את הרצון שלה לא לוותר על חלום התיאטרון ובטח לא על חלום הדרכת הספורט, הערכתי את היכולת שלה להיות טוטאלית בשני העולמות ולהצטיין בשניהם!!

אולי כבר אז חלחלה בי המחשבה הדקיקה והזעירה שאי שם בעתיד אני עוד אגשים את האהבה השניה שלי.

אלה נהרגה בתאונה מצערת בבוליביה בעודה עושה את מה שהיא אוהבת, ספורט. רכבה על אופניים בשביל המוות. אין לי דרך לכתוב על זה ולחשוב על זה מבלי שהגרון שלי יתייבש ויצרוב כדי לעצור את הדמעות, כי אי אפשר להמשיך לכתוב עם דמעות. מתישהו אני אכתוב עליה יותר, היא תמיד פה. סגור סוגריים.

אז מה אני במושג המים? גיליתי שיש לי יכולות. זה קצת לא צנוע לכתוב על זה, אבל זה חשוב כדי שנקודת מושג המים תיהיה ברורה – גיליתי שיש לי יכולות הנעה וכשאני משתמשת בהם קורים דברים ממש יפים. דברים קטנים שיש להם חשיבות גדולה.

פרק ג – ההסתכלות וההתבוננות וההאזנה מהצד

כמו להתבונן בנחל זורם, כך אני מצאתי את עצמי מהצד. מתבוננת ולעיתים מתקרבת להסתכל מקרוב, מאזינה ומדגדג לי – להתערב! אבל אני בצד הלוגם ולא המשקה, התפקיד של הלוגמים בשקיקה את אשר יש לשואבי המים להציע אינו חשוב פחות ויש שיאמרו אף חשוב יותר … 'ההיצע והביקוש' (עם עיוות קל) בשפה הפשוטה והכלכלית בעולם הקפיטליסטי-צרכני בו אנו חיים. (העיוות הוא מכיוון שההיצע של המים בישראל גדול יותר ואיננו פרופורציונאלי לביקוש ועל כן ללוגמים בשקיקה יש חשיבות מכרעת במקרה זה)

אז כעת אני מהצד ה'הוא' (בתחום התיאטרון) שהרי עודני בצד 'הזה' בתחום הספורט, התזונה וה hug your 40s תחום שקיים כבר שנים רבות… אני רק ממסגרת את זה כדי שיהיה נח.

התלבטתי ובכל זאת הפרק הזה דורש גם את זה… כל הנחלים הפסטוראליים והשכנועים העצמיים שהנה אני עומדת ומתבוננת מהצד על עולם התיאטרון וזה בסדר… זה נחמד! אבל אני בן אדם, וה'מהצד' הזה גורם לי להיות אף יותר ביקורתית כלפי ההתנהלות הן של היוצרים, מוסדות התיאטרון בכל הגדלים והסוגים וגם כלפי מדיניות הממשלה.

הנוחות שבהרגל, לא משנה כמה טוב או פחות טוב ההרגל הזה, גרמה לאבדון. אלה השכירים ללא אחריות ניהולית בעולם המים, נדמו. כי היה נח קודם וגם כעת לא נורא. עכשיו בתקופה הזאת שכבר אין מה לחכות שתעבור ואין מה לחכות לאיזו 'שגרה' ואין מה להתחבא מאחורי "תקופה קשה… יעבור" חאלאס! זו התקופה, כמו שיש תקופות של מלחמה ותקופות של צנע, אינטיפאדה ועוד עוד הרבה, אין מה לחפש אחרי סידור הכוכבים המושלם כדי להבין שהעשייה והיוזמה והחשיבה והנסיון זו הדרך היחידה! תמיד, לא רק בעת מגיפה שטרפה פה לא מעט קלפים (מודה).

לשואבי המים יש אחריות גדולה גם כשנדמה שאין איש המעוניין ללגום מהמים האלה, אני רואה סביבי אנשים שיוצאים מגדרם ועושים יש מאין ושומעת את אלה שכל הזמן דואגים להזכיר מה לא ילך…. מה לא יצליח…. מי אשם…. כמה אשמים יש…. דואגים לא להתקדם שחלילה חלילה חלילה יהיה פה שינוי דרמטי בכל הנוגע למים.

צריכת המים השתנתה בשנים האחרונות, בלי קשר לקורונה, השינוי קרה כי האורגניזם הזה חי וכל דבר חי עובר שינוי, לפעמים השינוי קורה לאט מאוד ואיננו מורגש כמעט ולפעמים השינוי מהותי ובולט. המים עברו שינוי איטי ורק כשמתבוננים על הרצף של 20 השנים האחרונות, היום בפרספקטיבה די רחבה אל העבר, אפשר להבחין בתזוזה הקלה של האדמה בה המים חלחלו.

ביננו? אנחנו די תקועים, החודשים האחרונים הוכיחו את התקיעות והוציאו לאור את אלה שתפקידם לשמור שהשינוי יהיה איטי, אבל! ככה זה בחיים, מדי כמה שנים יש מהפכות והן מזרזות תהליכים. כל הענפים מתייעלים! מתייעלים ומוכיחים (בעיקר לעצמם) שזה אפשרי. האם זה פוגע? בוודאי! תמיד יהיו שניים (או יותר) צדדים לשינוי, הגרף איננו מקבל את ההצדקה לקיומו לולאי יש בו תנועה החושפת את נקודות התורפה ונקודות החוזק.

זכיתי להיות חלק מתהליכים שעשו שינוי ב 20 השנים האחרונות ואני מתבוננת כעת מהצד (התמונה מהצד רחבה יותר, HD כזה… ולא מרחמת על הקמטים) ואני מבינה כמה הרבה היה צריך לקרות וכמה אנשים עבדו וסחפו אחריהם… יאו, מתעורר בי געגוע.

פרק ד – הגעגוע – הצמא

נכון שבחרתי לשנות את הדרך המקצועית שלי, זה בכלל לא נוגד את תחושת הגעגוע שיש אצלי כשאני חושבת על תיאטרון, הצגה, הפקה חדשה או יוזמה שמזקקת רעיון אחד ומנכיחה את הזניח והמובן מאליו – ככה פתאום העומק של המים מעניק את הכבוד הראוי לכל מרכיב בחיים גם אם זעיר הוא ובלתי מורגש.

אני פועלת מהתחושה הזאת ויוצקת תוכן בעיסוק החדש שלי כשיש לי הפריווילגיה לטעות, לתהות, לחפש ולגשש את הדרך שלי, זו איננה דרך חדשה, היא רק מתרחבת מעט.

פרק ה – הממשלה… לא! בעצם – השלטון

הייתי רוצה לכתוב שכבר לפני 10 שנים התרענו ואמרנו ואותתנו שנדרש שינוי בניהול המדיני את מוסדות המים… הייתי רוצה גם להוסיף שההשקעה במים בישראל נמוכה מדי, נמוכה? זניחה עד לא קיימת!!! כדי שתוכל להנות ממים טובים ואיכותיים עליך להיות בעל מעמד גבוה, להשקיע מצלצלין רבים ו… טוב אז פשוט טסים לחול… אוף!!! גם יוצרים רבים בארץ כבר הבינו את זה, מייצאים לחו"ל את המים שלהם ונהנים מתמיכה ראויה, מרגישים את הנחיצות שיש בהם לחיים של בני האדם. הנה כתבתי.

הבורות שלנו תהומית. (איזה מן משפט זה!?) התהום הגדולה, לתוכה נופלים רוב בני האדם, איננה צרה מלהכיל עוד ועוד, התהום הזו גדלה על פי הצורך. בכדי שאני אהיה ברורה מספיק ובוטה מספיק, אפרט למה אני קוראת בורות: כשהיכולת שלנו להגיד משפט אחד רציף ושלם מצטמצמת ל 3 מילים בלבד, לא משנה מה ברצוננו להביע, זו בורות. חוסר היכולת שלנו להקשיב עד הסוף לדברי מישהו אחר (גם אני בורה בזה לפעמים) – זו בורות. לחשוב שיש רק דרך אחת לעשות X – זו בורות. להסיק מסקנות מבלי לדעת מספיק עובדות (לא שמועות!! עובדות!!) – זו בורות. להתמיד ולעשות את הדבר הנכון שאף פעם לא עובד – זו בורות. להתבונן בציור ולחשוב שאני יכול לעשות טוב יותר – זו בורות. נראה לי שהנקודה ברורה… !!!

אם נסתכל סביב נבחין שיש שימור בלתי נתפס של המצב ובמקרים מסויימים אף רפיון לכדי התדרדרות. זה מאוד מתקבל על הדעת שנעשה מה שקל לנו לפני הכל, אבל זו גם הדרך למכנה המשותף הנמוך ביותר שרק מתנמך (מקווה שיש מילה כזאת) כל הזמן. מדאיג מאוד. בחצי השנה האחרונה מורגשת ההנמכה אף יותר בייחוד בשל קבלת המצב "אי אפשר לצאת מהבית, אז מה נעשה?! נצפה בטלוויזיה…. נשחק משחקי מחשב, סליחה… בנייד!! זמינים וצבעוניים להפליא…. נאכל משהו (לא מורכב מדי) …. נישן…." וחוזר חלילה. לא אצל כולם, לא מכלילה, אבל יש מספיק שיכולים להודות שזה המצב.

כמה מאיתנו פגשו את עצמם בבוקר במראה או בסלפי הטריליון של 'כולם במיטה אחת' ואמרו זהו היום כבר לא עוד יום שבת, היום נעשה מממממשהו…. ואז נשאבו אל תוך הנוחות המדהימה והמפתה כל כך של השבת… השבת זה היום בו חורגים, יום אחד בשבוע שבו עושים את הדברים אחרת או לא עושים בכלל או עושים ההפך הגמור מיום ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי… שישי זה יום מיוחד אבל יש שפספסו אותו בחודשים האחרונים… איזה יום היום בכלל?!

מה אני רוצה מהשלטון? האמת גיליתי שאני רוצה הרבה מהשלטון והדבר הראשון – אני רוצה שיפסיק לשלוט ויתחיל לנהל את המדינה. אלה חודשים קיצוניים, חיים במצב קיצוני למעלה או למטה לא יכולים להחזיק מעמד. אני רוצה שיקבלו החלטות מושכלות, לא מתוך נוחות אלא מתוך מאמץ אמיתי להציל את חיי המים פה במדינה הקטנה שלנו.

במערכות המים של ישראל יש משאבים נדירים של מוחות, זה לא מנוצל! משאבים של יצירה ויצירתיות יוצאות דופן, יכולות שילוב עם מערכות אחרות (כמו חינוך, מדע, רווחה, חקלאות, הנגב והגליל ועוד משרדים ש'תקועים' אבל עושים כי יש פתח אויר עבורם לעשייה – כנראה שאלה מערכות חיוניות שממשיכות לעבוד ומתקשות עם האתגר שמוציא את כל תכולת תוכניות הגיבוי לשעות חירום החוצה). אני רוצה שינערו את הכלים ויעיפו את האבק מה'מוכר' ו'הידוע' שכבר לא עובד!! 7 חודשים שזה לא באמת עובד…. הגיע הזמן לשלב כוחות.

צריך לשלב את שואבי המים במערכות ובכך להגביר את היעילות, החיוניות, הצורך, הכדאיות למען השם… צריך לעלות שלב. שואבי המים יכולים להיות המחברים בכל החשיבה המהפכנית. אנשי החינוך עושים שמיניות באויר כדי למצוא את הדרך הנכונה להגיע אל הילדים בכיתות הנמוכות ולנצל טוב יותר את הזמן "המבוזבז" הזה, מה יקרה אם שואבי המים יכנסו לתמונה וימשחו במכחולים שלהם?! מה יקרה אם באמת נאמין ונבין ששילוב הכוחות זה הפתרון היחיד שעומד בפנינו בימים אלה (זה תמיד הפתרון המועדף עלי… אבל… לא תמיד זה הפתרון הכלכלי ביותר, היעיל ביותר וכו…).

אני חושבת שגם ככה יש אנדרלמוסיה ….אז לפחות שייצא מזה משהו חיובי.

הכל משתנה, אנחנו כבר לא נחזור להיות מה שהיינו, ההרגלים שלנו משתנים אבל אין סיבה שההרגלים יתדרדרו לרמה נמוכה (ניוון מוחי, ניוון שרירי, אין הכוונה לנמוך ברמה השטחית שמשווה מעמדות על פי מצב סוציואקונומי {אין דרך להימנע מזה לחלוטין, ברור לי}) – להפך!! יש לנצל את ההזדמנות בכדי להעלות את איכות החיים במקומות "הרחוקים" ולהביא לאיזון חדש.

כל כך הרבה כסף מושקע כדי להמשיך ולהניע את המשק מבחינה כלכלית, חינוכית, בטח ברמת הרווחתית, כנראה גם ברמה המדעית, התחבורתית ועוד ועוד… חייבים למצוא דרך שההשקעה הזאת תיהיה שלובה ומחוברת, להפסיק להתייחס למצב הזה כזמני ולהבין שזה המצב!

אגב, אני מקווה שמי שקוראיםות (יש כאלה?!) מביניםות שאינני מתכוונת שהכל צריך להתנהל בזום (ממש ממש אבל ממש לא!), אני ממש לא מתכוונת שכולנו צריכים להישאר בבית כל הזמן כולם יחד (רוצה להתגעגע לילדים שלי, אפשר?), אני כן מתכוונת שנקיים את החיים בקטן ונצליח להיות גדולים בקיום הזה.

לא עוד גני ילדים (חדר דחוס ב 35 ילדים וביניהם מתרוצציםות 2 וחצי אנשי צוות) , אלא יותר גננות וקבוצות קטנות של ילדים (לא חייב במתחמים הנחמדים והמאובזרים, זה יכול להיות גם בבית שיאושר לטובת ה'אירוע'). לא כיתות לימוד (שוב… דחוס… מורה בודד.ה חסרת אונים…), אלא יותר מחנכות , פחות ילדים, יותר השקעה פרטנית, כן מפגשים האחד עם השניה בדרכים שונות ויצירתיות ששואבי המים יכולים לתת לזה את הפתרונות הכי נכונים והכי שימושיים… לא עבודה במשרדים גדולים ומפוארים עם הרבה מחיצות ומרחב מחייה קטן לכל נפש, לא! בלי משרדים (אותם אפשר להסב לטובת הכיתות והגנים…), עם מפגשים בקבוצות קטנות לפעולות מזוקקות ונדרשות על מנת לשמור על צלם אנוש קצת מעל הבסיסי של התקשרויות ויחסים………… אני כמעט בטוחה שהנקודה שלי ברורה, הראש שלי קודח בימים אלה בעודי מתבוננת מהצד, הניסיונות שמוציאים מהדעת את כולם, פשוט כולם. פטט. ניסיונות ששביב הצלחה מקפיץ כאילו נמצא עוד מאגר נפט!!

קיצר' … להפסיק לשלוט, להתחיל לנהל… חאלאס עם הפטטיות!

פרק ו – הצפייה המחתרתית

לפני כמה חודשים הרגשתי מרדנית כפי שלא הייתי מעולם (לא מרדתי בגיל העשרה, בטח לא המרד הקלאסי…), הרגשתי שאני חייבת לנצל את ההזדמנות וכך עשיתי. לא גררתי איתי אף אחד או אחת, הייתי לבד אבל לא הייתי בודדה.

אסור לי להיכנס לפרטים כי אין לי כוונה לסבך אף אחד, ואני כותבת על זה כי אחרי כל כך הרבה שנים בתחום התיאטרון הרגשתי שאני באה להלוויה והיה בי צורך גדול להגיע ולהיפרד כראוי. לא הלוויה כזו שחנוך לוין כתב עליה, גם לא כזו שהקומדיה שבה זו הטרגדיה של החיים (למרות שהיה שם מזה… איך הייתי רוצה לכתוב על מה שהיה שם על הבמה!!! אבל שותקת.) , גם לא הלוויה של בקט או מולייר, אפילו לא של צ'כוב והוא ידע לכתוב על הלוויה…

צפיתי ביצירה שטרם הוגדרה הצגה. מילים שקראתי, רעיונות ששמעתי עליהם, שחקנים שלוהקו בעמל רב וחשיבה עמוקה, האורגניזם שחייו נמדדים בכמות החשיפה לעולם, הנשימות של הקהל הם כמו מכונת ההנשמה של המתרחש על הבמה, צפיתי ביצירה בעודי יושבת באולם תיאטרון, גדול. אנשים ישובים במקבצים קטנים, ליד מי שהגיעו איתם מהבית, ישבתי לבד. באתי לבד.

באתי והרגשתי שקשה לי לנשום.

במהלך הסגר הראשון חשתי צורך להתחבר ולצפות ביצירות שונות, הרגשתי שזה גאוני ואיזה הספק יכול להיות לי אם אמשיך לצפות באופן הזה בכל מה שאני חפצה?!… חלום פשוט חלום. אבל אחרי זמן קצר הרגשתי שזה לא זה, הילדים ביקשו לראות הצגות מוקלטות, הגעגוע לצפות באנשים חיים מהלכים על קרשים ומספרים סיפור בעזרת אפקטים בסיסיים, ביחס לקולנוע ובטח לסרטים מצוירים זה בסיסי. הילדים ביקשו ולא התנגדתי אבל אני בעצמי לא הצלחתי להתמיד להתבונן דרך המסך בהצגה חיה, לעיתים כזו שהוקלטה מראש.

לשבת בבית על הספה ולראות הצגה, זה לא מתקבל על הדעת! ויחד עם זאת זה גאוני.

אבל לא יכולתי. אני אהיה חייבת לנסות שוב מיד אחרי שאסיים לכתוב את הפרק הזה.

"ההתרגשות שבדרך, הבגדים היפים, המפגש מחוץ למבנה התיאטרון, הפטפוט, קופת הכרטיסים, ההתיישבות במקום שלך, מסומן בכרטיס ושם יושבים, הריח של היושבים מסביב, הלחשושים הרועמים, ההודעה בה הקהל מתבקש לכבות את הניידים, השקט המלוכלך ברחשים הקטנים שנמוגים אט אט, החושך, צפצוף הפנסים, אור עולה, מתחילים…" כל זה אין לי על הספה בבית. זאת אומרת יכול להיות לי… אבל לא תמצאו אותי מתארגנת בשביל צפייה בzoom בייתי.

לסיכום

לפני כמה חודשים הייתי קהל (לוגמת המים ששואבי המים דאגו להביא אלי), זו הייתה הפעם האחרונה ונצרתי בתוכי זיכרונות, שמחתי שהייתי שם למרות שהיה אסור. אני יודעת שלפנינו, לפני כולנו, האנושות, כמה שזה נשמע גדול ופילוסופי … לפנינו תגליות חדשות בכל הנוגע למים ולחיים. אסור להפסיק לקוות, חובה להניח למה שהיה ולהמציא את המים מחדש. עכשיו. ללא דיחוי. בלי תירוצים.

זה היה קשה. אני חייבת לבחור נושאים פחות מורכבים לכתוב עליהם.

בעצם לא. בפרק הבא אניח כאן את הפירוט של המיזם שלי hug your 40s … מעניין אם מישהו קורא את זה חוץ מישי…