"גם מסע בן אלף Miles , מתחיל בצעד אחד" /לאו דזה, "דאו דה ג'ינג"
מכיוון שיש לי צורך לשתף במה שקורה, אני מבלגנת טיפה את סדר הדברים ולא נצמדת לתבנית המקובלת… בדיוק ההפך מהאני שכולם מכירים. זה דווקא נחמד.
הקדמה, קצרה
בינואר 2020 הוצאתי את עצמי לחופשה, קראתי לזה פנסיה מוקדמת. הייתי צריכה הפסקה, נשימה, לעצור לרגע ולחשוב. לבהות. כולם בלי יוצא מן הכלל חשבו שאני לא אעמוד בזה ואחרי חודש, אולי אולי חודש וחצי, אשוב לעבוד כמו משוגעת, אפילו בתפקיד תובעני יותר מזה שסיימתי. את האמת? לעולם לא נדע האם כל אלו צדקו… שהרי התחלתי לבהות ואפילו ליהנות מהבהייה ואז זימנתי את הקורונה.
ילדים בבית, בהייה?! בחלומות שלי, פוקחת עיניים לתוך חינוך ביתי! חלום מצד אחד, אבל ראבאק! לא התכוננתי… היום אני יודעת שלא באמת יכולתי להיות מוכנה אי פעם לחינוך ביתי, היה נחמד… והילדים שרדו אותי, אוהבת את הילדים שלי הכי בעולם אבל כן צריכה להיות קצת בלעדיהם… אז מה קרה?
יצאנו לרוץ, יותר מבד"כ. איפה? ביער! ריצת שטח זו אהבה גדולה, התאהבתי בריצת שטח עוד בתיכון… לפחות חשבתי שזה זה, עד שהגעתי לגור במדרשת בן גוריון והכרתי את קרן, מיכל ודינה, אז רצתי באמת בשטח ואהבתי כל צעד וכל קושי. מדרשת בן גוריון, המקום הכי יפה בתבל, זכיתי לחיות במקום הכי יפה בתבל. צ'ק על זה!
מזה שנתיים שאני גרה בכרמית עם המשפחה, שכונה של מיתר שעתידה להיות ישוב מתישהו… בנתיים אנחנו 'טשכונה'. מסביב שדות ויערות, מרחבים… אה כן ועומר ובאר שבע ואורבניקה שכזו. היה ברור לי ולישי (ישי, בן זוגי, בעלי, החבר הכי טוב שלי ואב ילדינו המהממים… פרק על זה! ) שזה יהיה גן המשחקים הבא שלי ואולי שלנו, תלוי כמה זמן יהיה לו לחקור איתי את השטח. ועבר הזמן והצצתי מדי פעם, הכנסתי את האף והוצאתי, שמעתי כלבים נובחים וחזרתי על עקבותי, ראיתי להקות גמלים, עדרים של כבשים ועיזות, גם חמורים ונעתקה נשמתי (פחד, השתהות, פליאה… לא יודעת. )
ואז הקורונה, הייתי צריכה זמן מחוץ לבית, לנשום, בלי הילדים. חוזרת על עצמי…פוקוס
יצאנו לרוץ. השומר של הישוב היה עושה את עצמו לא רואה, לפעמים אפילו היה משנה מסלול שמירה ואנחנו "התפלחנו" ליער ומשם כבר לא היה לו סיכוי גם ככה. בוקר, 600, 630 לפעמים 700… היה מז"א מדהים!
זמן הריצה היה זמן לחשוב, זמן שיחה עם חברה טובה וחברים שהצטרפו מדי פעם. רצנו יום יום. בזמן שאחד החברים היה בבידוד המצאנו שם קוד לריצה, יוצאים לנשום. המבודדים רצים לבדם וכולנו שומרים על איזו שפיות גבולית בקבוצות הואטס אפ והטלגרם.
סיימתי הקדמה. ה mile הראשון
חוזרת מעט אחורה… בצבא הייתי מדא"גית בחילוץ והצלה של פיקוד העורף, הידע של הקורס מלווה אותי עד היום. ידע מיושן אבל עובד. בסוף מי שרוצה להיכנס לכושר, לא יעזור כלום… עליו לקום מהספה ולהתחיל להניע את עצמו. בלשון זכר אבל כוונתי לגמרי לשני המגדרים הסקסיים והמהממים שאנחנו.
בעצם אני רצה כבר 30 שנה… אבל זה כבר יותר מדי אחורה. חוזרת להיום. פוקוס
אחרי המון חשיבה ובלי קשר למה שקורה בעולם התרבות (מצער אותי מאוד ועוד אכתוב על כך!! רשמתי לעצמי פרק: תרבות/ישראל/פוליטיקה/בורות) החלטתי שגיל 40 המתקרב זו הזדמנות למשבר אבל אם כבר משבר אז שיהיה חיובי. למעלה מ 20 שנה בתיאטרון, התחביב שהפך למקצוע, לצד תחביב הריצה והספורט שתמיד היה בעדיפות שנייה, הפכתי את סדר העדיפויות והנה אני.
אני החדשה
"חצי מרתון זה המקסימום שאני רצה", "מהירות 6:30 דק לק"מ אולי אולי 6:15 דק לק"מ אם אני ביום טוב…" זה היה הדיבור, זו הייתה החשיבה. שכנעתי את עצמי שזה הקצב שלי וזה המרחק האופטימלי, שכנוע עמוק והכרזות נוקשות שקשה לחזור בהן… אבל וזה האבל הגדול שהפך את התקופה של הקורונה לקורנת כל כך, האבל שהביא אותי למסקנה שזה הזמן שלי לשינוי, האבל שמבדיל אותי מהאני העיקשת לאני הבוגרת יותר שמקבלת את העובדה שאני יכולה גם 6:00 לק"מ ואפילו 5:30!
באחת הריצות באזורנו המדהים, ריצת הבית של 18 ק"מ פלוס, פגשנו חסידות, כלבי רועים, גמלים, המז"א היה מדהים ורציתי עוד! ה'עוד' הזה נמצא מעבר ל 21 ק"מ המגבלה שהקצבתי לעצמי… המחשבה על 22 ק"מ ריצה רצופה ו 23 והלאה הקפיאה אותי, סילקתי אותה מיד.
ב 9 במאי פרסמתי פוסט בפייסבוק בו כתבתי על מרוץ "מכרמית לכרמית" שקיימנו במקום המרוץ "הר לעמק" שהתבטל. האימונים למרוץ "הר לעמק" שלא הסתכמו רק באימוני ריצה, כללו גם אימון מחשבתי מתמשך! ריצה רב יומית – יותר מיום אחד, 3 ריצות ב 18 שעות, כל אחת בין 10 ל 15 ק"מ תלוי איזה מקטע ייפול בחלקי לרוץ… גם עכשיו כמעט חודשיים אחרי סיום המירוץ, אני מתרגשת כשאני חושבת על האתגר. כתבתי די מפורט בפוסט ההוא, אולי פשוט אעתיק אותו למאגר הפוסטים בבלוג ואקשר.
ממשיכה. פוקוס.
כבר כמעט שנתיים (מעגלת לטובת כולנו) אני רצה בזוגיות (מושג חדש שהכרתי בחצי השנה האחרונה, דווקא נחמד. אכתוב על זה פרק: זוגיות/ריצה/ריצה בזוג) בכל אופן… זוג עם רעיה, חברה טובה ופרטנרית ריצה מושלמת שמצאתי כשהגעתי לכרמית. אחרי הזוגיות עם קרן שאותה תמיד אזכור והיא החצי הראשון שלי, מההחלטה ועד הריצה עצמה. באותם ימים לא ייחסתי חשיבות לזוגיות בריצה, זה היה פשוט חיבור מושלם. כשמיכל הייתה מצטרפת זה היה טריפל מעניין וכיף, תמיד השתיים האלה הביאו משהו חדש שקראו, ראו ושמעו, חיכיתי לריצות האלה. דינה הצטרפה לקראת סיום השהייה שלי במדרשה, לריצות לא היה מספיק זמן לשתף בכל מה שרצינו להגיד… תמיד היה צריך עוד. ככה זכיתי לרוץ עם שלוש נשים מעט יותר מבוגרות ממני שלימדו אותי לשתף, להתייעץ, פשוט להיות שם ולהקשיב.
חשבתי שלא אצליח למצוא עוד משוגעות או משוגעים שירצו למתוח את הגבולות לצד חיים שפויים, משפחה ילדים כזה… ממממ נורמטיבי. אף פעם אל תגידו אף פעם… ברור שמצאתי ועוד איך!
ההרגשה שהריצה מצליחה להחדיר לגוף שלי איננה מוסברת, יש לזה שם? חוץ מכל ההורמונים המופרשים, יש עוד משהו… מן תחושה שאני מחפשת אחריה באופן תמידי. בעודי מחפשת, עולה הצורך שיהיו עוד ועוד אנשים שיחושו, שיהיו שותפים לטוב הזה. אני מרגישה שעלי להפיץ , למשוך אחרי את האנשים הקרובים אלי, אחרי שהם כבר לא מסוגלים יותר לשמוע אותי אני עוברת למעגלים היותר רחוקים … הבנתם את העניין.
מה קורה עכשיו?
ב 26.6.2020 חזרתי לספסל הלימודים. אני לומדת לתעודת "סופרקואוצ" במכללה הישראלית לספורט ו"תזונה" אצל מירי חדד. תוך חודשיים אני אהיה מאמנת עם תעודה. מתרגשת.
בסבב ההכרות ביקשו שנציג את עצמנו, איך מציגים את עצמך בגיל (כמעט) 40? בגיל 20… קקקקקללללל בגיל 25 עדיין קקקלללל אפילו 30, אבל (כמעט) 40 ואחרי כל מה שעברתי ועשיתי? איך? אז החלטתי שזה יהיה קצר וממוקד:
הי שמי ויאולה, אני בפרק ב' של חיי המקצועיים. רצה למרחקים ארוכים ולראשונה בחיי מתאמנת למרתון מלא. אוהבת לרוץ וחושבת שכולנו צריכים לרוץ והרבה. נולדנו לרוץ.
לא תיאטרון, לא תארים, לא עשיתי עשיתי עשיתי עשיתי… בום! ככה.
רעד לי הקול! התרגשתי. גם עכשיו אני מתרגשת.
בפרקים הבאים:
פרק: אורנה אלטמן / שמעתי את הפודקאסט של "קצב דיבור" וידעתי שאנחנו צריכות להיות חברות!
פרק: זוגיות/ריצה/ריצה בזוג
פרק: תרבות/ישראל/פוליטיקה/בורות