שמעתי את הפודקאסט של "קצב דיבור" וידעתי שאנחנו צריכות להיות חברות!
מכירים נסיעה בתוך ערפל לפנות בוקר?
מכירים תחושת בטן ל… והרגשה של פספוס?
מכירים מצב חשיבה בלתי פוסק סמא אובססיבי, חיפוש אחרי סימנים ואותות?
מכירים שפתאום הרוחניות והאמונה, כמעט כפי שהדתיים חווים אותה… לפחות כך נדמה לי… שהרוחניות והאמונה האלה מקננות איפה שהוא באזור הלב ולא עוזבות? מעלות דופק וגורמות למצבי רוח? (לא קשור למחזור/ווסת…)
מכירים את הלא מוכר והמסקרן שמפתה אתכם לצעוד רק לפי חוש המישוש וזה מעביר צמרמורת כזו, כאילו עוד מעט יש תהום אבל הנה עוד צעד ולא היה, ועוד צעד… ליטוף ממכר ליד נקודת השיא אבל אף פעם לא שם, כי השיא הוא הסוף. השיא הוא הסוף?
לפני שנה בדיוק הגשתי את מכתב ההתפטרות שלי לועד המנהל של העמותה מעבדתרבות דימונה, לא אכנס לפרטים כי זה כבר מאחורי, הרבה מאחורי, אבל זה רגע מאוד חשוב בחיים שלי. מילת המפתח – חיים.
כשבועיים לפני הגשת המכתב נפגשתי עם מתקשרת. אני?! מתקשרת?! מה נסגר איתי? אני פונה לרוחות כדי למצוא תשובות? חלשה! ובכל זאת …, פניתי למישהי בהמלצה של קולגה מהעבודה. יש אנשים שאנחנו פוגשים בדרך שלנו והם נמצאים שם כדי למסור לנו לינק ולהיעלם. ככה זה היה ואני מודה לה עד היום! אנחנו לא חברות ולעולם לא ניהיה אבל היא חזקה והיא שליחה חשובה בדרך שלי.
כחודש לפני השיחה עם הקולגה, בפגישה השבועית עם הפסיכולוגית שלי, עלה שוב העניין המקצועי שלי והאם אני עדיין רוצה וחושקת במה שאני עושה כפי שהיה לפני 3 שנים? עשור? האם … וזו הולכת להיות השאלה הכי קשה ובלתי נסבלת, שאלה שגם עכשיו שוברת אותי מבפנים… האם (נושמת) יתכן ואולי רק אולי יש בי רצון לסיים, למרות שבפועל המשימה שהוגדרה לא הגיעה לכדי שלמות ושביעות רצון שלי?
משימה שהוגדרה ולא הגיעה להשלמה = כישלון!
כישלון?
כשנה לפני אותה הפגישה עם הפסיכולוגית שלי, אחרי שהיא 'התלוצצה עלי' כשאמרתי לה בשיחת הטלפון הראשונה שלנו – "לפני שאנחנו נפגשות לסשנים מקצועיים, אני רוצה לפגוש אותך באופן לא פורמאלי ולהבין אם יש ביננו חיבור!" באותו הזמן הייתי במשבר פנימי גדול. לא בטחתי באף אחד, בכיתי המון ולא דמעות של התרגשות ושמחה, הייתי עצבנית מאוד! גם בבית וגם בעבודה, יצאתי מאיזון רגשי וכמעט מוטטתי את ………. פותחת סוגריים🙁
דמיינו שאתם עומדים על אדמה חומה אדומה יפה וברדיוס של חצי קילומטר מכם יש פריחה צבעונית ומראה של המוני פרפרים ודבורים, אתם לא שומעים את רפרופ כנפי הפרפרים ולא את הזמזום הפעלתני של הדבורים…. האדמה שאתם עומדים עליה חומה אדומה ויפה ואיננה פוריה. סדקים מתחילים לבצבץ, התייבשות, הרגליים שוקעות פנימה מהתפוררות הקרקע… מצליחים לדמיין? אז ככה.
סוגרת סוגריים 🙂
כמעט איבדתי הכל.
מאז ועד היום עברה שנה. עברתי תהליך. איבדתי, אבל לא הכל. הזוגיות עם ישי חזקה יותר משדמיינתי, וגם אם זו הייתה ביצה תובענית הוא היה מש אותי מתוכה. הילדים שלי חזקים. ראו אותי ברגעים קשים ואני מצרה על כך.
מה איבדתי? בעיקר איבדתי את ההרגשה שאני כל כל כל כל הזמן צריכה לרצות את כל העולם, להיות חברה של כולם ולהיות ניזונה מהצורך שכולם יאהבו אותי , אז עכשיו זה לא כל הזמן, רק חלק ממנו … איבדתי את השאריות שעוד נותרו של סיבי ה"לא נעים לי…" גם ככה לא היה הרבה 🙂
אני מחזירה אותנו לזמן העכשיו, השינוי וההתרגשות מההחלטה להתחיל פרק ב' ולחוש שוב התאהבות ופרפרים צבעוניים בבטן.
החלטתי. נרשמתי. חטפתי עזיבה (אני מקווה שהיא עוד תשוב אלי… אחותי. פרק בפני עצמו. פרק: משפחה והתפקיד שלהם בהצלחה שלי). נכנסתי ללינק של "קצב דיבור". אורנה אלטמן. בום!
האזנתי. דמעתי… טוב, בכיתי. הודיתי למנהלי קבוצת הטלגרם "קצב דיבור".
מצאתי את אורנה בפייסבוק. כתבתי וחיכיתי.
לא הרבה זמן.
ביקשתי לרוצאיתה. היא ענתה בחיוב. חפרתי לרעיה. חפרתי לישי, קצת פחות. בניתי תסריטים בראש שלי. קראתי את הפוסט של אורנה – 'מתחילה דרך חדשה'… 'עוזבת את מובמנט'… תחושות בטן משתוללות, פנטזיות ורעיונות מה אפשר לעשות יחד?
רגע! אנחנו בכלל בכלל לא מכירות. בכלל לא.
ובכל זאת… משתוללות. בטן. תחושות. רעיונות. פנטזיות…
בשבת ההיא לפני שבועיים, רצתי עם אורנה.
קמתי ב 4, לפני השעון המעורר. לא חדש. התארגנתי. הכל כבר היה מאורגן רק הייתי צריכה להחליק על עצמי את הבגדים. לענוד את השעון. (שעון, פרק בפני עצמו. פרק: פשוט לצאת לרוץ, לרוץ ולהשתפר ועדיין שיהיה פשוט וכיף!) להניח את הפאוצ' על המותניים כי חייבים טלפון הבוקר, לצלם! אה ומים, גם יעזור. תמר גם טוב…
04:50 ברכב. ערפל. נוסעת לחוף באשדוד. הנסיעה בערפל למסלול ריצה מוכרת לי, זיכרון נעים ומרומם נפש. מתרגשת. הפרפרים כבר חצו את אזור הבטן מזמן… שקט ברכב. ריכוז על. ערפל. מגבירה בזהירות את הרדיו. להפתעתי על גלגל"צ ולא גל"צ… מוזר.
השיר של Roxette – Listen to your heart. מגבירה ורושמת לעצמי. סימנים מהרוחות… הזיה.
פותחת חלון. סוגרת. מרגישה את השינוי באקלים.
חונה. לידי רכב עם אישה יפה, לבושה בגדי ספורט מהדגמים האחרונים… כאלה שרואים בחדרי כושר שאני לא ממש פוקדת באופן כללי. בכל מקרה…יפה ממש. זו לא היא. נושמת אויר ים, לחות כבדה מאוד. אבל ממש ממש לא 'כפת לי!
רואה אותה. הולכת בצעדים מהירים לרכב שלה, שיער אסוף, זקופה, היא מוציאה את השלוקר, מתכוננת להמשך הריצה. היום זו הארוכה של השבוע. היום האימון הארוך ביותר לפני המרתון החברתי ב 17.7 עליו התוודעתי במהלך הריצה.
נשים וגם גברים מתאספים סביבה. כולם מדוגמים, נראה שזו בכלל בכלל לא הפעם הראשונה שלהם. שלי כן. (אוהבת להיות מודעת לפעם הראשונה שלי, זו תחושה שלא תחזור, מנסה בכל הכח לשמר את התחושות ולתרגם אותן למילים בראש שלי. התחלתי לכתוב את הפוסט הזה ברגע ההוא). היא חייכנית ועם זאת מאוד אסופה, מרוכזת. "בואו לתמונה". אני לא שייכת … היא מזמינה אותי להצטרף לתמונה כי זה לא ממש משנה, באתי אז אני בפנים. הרגשה טובה.
ריצשבת זו איננה ריצת אימון של אורנה כמאמנת, אלה ריצות חברתיות אותן רצים כל מי שאוהב לרוץ, אוהב חברה טובה, מסלולי שטח ברמות שונות.
התחלנו לרוץ. המסלול של נחל לכיש מתחיל על הים והשביל מוביל פנימה לשדות. הערפל מתפוגג מעט ובאויר טיפות של קיץ, לחות, בשילוב הרוח הקלה בגלל הריצה אפילו קצת קצת מרעננות.
את תחילת השיחה עם אורנה הרצתי בראש אולי אלפי פעמים, תסריטים על גבי תסריטים. אף מילה ממה שתכננתי לא התאימה ברגע האמת. אף לא אחת! פשוט התחלנו לדבר. להכיר. את ה"לא נעים לי …" האחרונים הרי איבדתי, כפי שכתבתי קודם, ובגלל שהרגשתי שאנחנו מכירות כבר שנים גם ככה, זו הייתה פשוט שיחה. שיתפנו, פתחנו. האישה האסופה והחייכנית מקודם, היא דמות בעלת שליטה עצמית, אישה עצמאית וחזקה שיודעת בדיוק מה היא שווה ומה הן נקודות החוזקה והתורפה שלה.
דיברנו על הפודקאסט. וגם מעבר.
"אני רוצה שנעבוד יחד", "אהיה 'סו שף' ריצה ואלמד מה שצריך".
הפעולות שלי מאז ומתמיד נובעות מהתלהבות גדולה בהתחלה, היי מטורף. חלומות באספמיה. כך מונע התהליך אצלי, אפשר לתרגם את זה לחזון, משהו גדול מהמציאות שיש לסלול אליו את הדרך. איך? אחרי שנרגע ההיי והדופק חוזר לZONE שבו הנשימה היא טבעית ורציפה, אני חושבת. כל הזמן חושבת. לפעמים מתנתקת ממה שקורה סביבי וחושבת.
הריצה עם אורנה הייתה בדיוק בשיא ההיי שלי, השיחה איתה הרגיעה לי את הדופק והעלתה את הרצון להגיע לשלבי ביצוע ומהר. 'זה לא יהיה מושלם', סבבה! לא רוצה מושלם. חאלאס מושלם. ישי תמיד אומר לי שהרצון שלי שהכל יהיה מושלם, מונע ממני לפעול 'על-אמת'.
אז אתר בניה.
זה מה שאני עכשיו. אתר בניה חשוף, פיגומים, חובשת קסדה ומתחילה מההתחלה. אפילו אדריכל לא שכרתי… קצת יהיר ויומרני מצידי, אבל משום מה אני מרגישה בטוחה יותר מתמיד במה שקורה עכשיו.
Hug Your 40s
בבקשה אל תבקשו ממני להגדיר, אני רק אניח כאן כמה מילים שיכולתי לגבש על מנת שתצליחו להבין אותי:
מבחינתי גיל 40 זו מתנה. אני רציתי להיות גדולה. תמיד. לא רוצה לחזור לימי התיכון וגם לא לימי הצבא הדביקים, עמוסי הרגשות והאכזבות. רוצה לגדול וליהנות ממה שיש לי. רוצה להדביק במה שאני מרגישה את כל מי שסביבי וכל המעגלים הרחוקים יותר. אפשרי? בטח. איך עושים את זה? צעד צעד. עם מי? בגדול עם כל מי שיהיה בתוכנית, ומבחינה מקצועית יש לי כמה רעיונות… אורנה, אני רומזת בעדינות 🙂 ועוד כמה פרסונות שיהיה חלום לשת"פ איתם.
התוכנית מיועדת לגילאי 35 עד 45. למה? כי נראה שאלה הגילאים בהם אנחנו חשים ב"משבר גיל ה 40" המפורסם. חלק חווים אותו בכיף והנאה וחלק צוללים אל עומק השביזות.
העשור הרביעי בחיינו הוא חשוב! מאוד חשוב! בשנים אלה אנחנו מבינים את הבסיס שלנו, הבסיס המקצועי, המשפחתי, ההתפתחות האישית, אחד העשורים העמוסים בחיינו! ילדים, קריירה, זוגיות… ואת זה לא אני המצאתי, הפסיכולוגית שליוותה אותי אמרה את זה באחד הסשנים שלנו ונדלקתי! חששתי שאולי פספסתי את העשור מרוב שהייתי משובללת בלבירינט (מבוך) העבודה. אבל לא… קטע!
תוכנית Hug Your 40s תתן מענה מקיף של אימונים.
האימון הראשון והכי חשוב יתמקד בשרירי השמחה. את ההחלטות הטובות ביותר שלנו אנחנו מקבלים כשטוב לנו, שימו לב מה קורה כשאתם משדרים שמחה? זה מדבק! אבל גם העצב הוא מדבק, #החלטה לא טובה #גוררת #עוד אחת ו#עוד אחת והנה שרשרת מצערת של שנים ארוכות . ו….. #די!#
בתוכנית נציב יעדים באופן פרטני ונצעד יחד אל ההגשמה. את ואתה תובילו את הניווט.
הכלים המקצועיים שאני אביא לתהליך הזה הם הכושר והתזונה. בהתאמה מלאה לכל חבר וחברה לפי רמות הכושר ובהתאם לחלומות והיעדים שנציב. הכלים האלה צריכים להיות חלק מהשגרה של כל משפחה על מנת לאמן את שרירי השמחה.
אני ממציאה את העולםשלי מחדש. יומרני? אולי. מה שקורה זה מה שאנחנו עושים, לא מה שאנחנו מדברים ומברברים את עצמנו לדעת…(כותבת אחרי שברברתי פה… קצת). לכולנו הגישה למאמרים הכי נכונים, העצות הכי חכמות … עבור השכנים … ומה נכון לך? ולך? אין לי תשובות, בימים אלה אני רוכשת כלים שיסייעו לנו בתהליך.
הפוסטים הבאים כבר בתהליכי כתיבה…זוגיות , בורותרבות, משפחה… אשמח למשוב. לומדת.
הנה כמה לינקים לנושאים שהזכרתי בפוסט:
הפודקאסט "קצב דיבור עם אורנה אלטמן" לינק.
מרתון חברתי. 17.7.20 לינק. פרטים.