שבוע 23 לתוכנית האימונים של ריצת המרתון ה 1 שלי
החלטתי שהריצה הארוכה ביותר (שהיא בעצם המסכמת של תוכנית הריצה , לפני השיא 42.2…) 36 קמ תיהיה במקום הכי יפה בתבל (לדעתי…)
באזור מדרשת בן גוריון
החלטתי. תיאמתי עם קבוצה (מדהימה אגב!!! אמיר ואיתו קרן, רון וסטס), שריינתי מקום לינה בחדר האורחים של משפחת גילת. עדכנתי את הבנות מהמדרשה והזמנתי אותן לרוצאיתי את החלק הכי מאתגר של הריצה הזאת – ה 8 האחרונים…
אתמול בערב הגעתי למדרשה. נסיעה של מחשבות. חושך. החושך של המדבר. כבר שכחתי מה זו העלטה הצפופה המלווה את הדרך של הדרום. דרום דרום…
הגעתי בזמן לשיחה עם אייל. פטפוט של ערב. על אה ודה. הוא סיפר ואני סיפרתי, פתאום אמרתי כמה מחשבות שלי ותוך כדי קלטתי משהו מאוד חשוב ומעורר עצב וכאב ומן תחושה כזאת של … עוצמה וכח גדול שיש לנו, למשפחה שישי ואני הקמנו.
הלכתי לישון.
בבוקר התרגשתי אפילו יותר. כמו ביום של מרוץ (קרן כתבה לי בהודעה שההתרגשות שלי מזכירה לה התרגשות שלפני מרוץ) ובסה"כ ארגנתי לעצמי מסיבה של מסכמת. שמחתי שזה הסתדר עם הקוסמוס. וקיוויתי שלא אבייש את עצמי, כי שמעתי על החבר'ה של אמיר… חזקים!
נפגשנו כפי שקבענו. אני, פניי ל 36 והם, פניהם אל 25+ … חולה על זה שלא באמת מסכמים על מרחק (קצת מתגעגעת לזה. טוב עוד כמה שבועות… נעשה לי איזה חודש פרעי)
הריצה הזאת הייתה השקטה ביותר, המרוכזת ביותר, חסרת דאגות וחסרת מתיחות של זמנים … ריצה של מחשבות. אפילו את האוזניות שהכנתי לי לעת הצורך… לא הייתי צריכה בכלל.
כן, אני מצאתי את האבן שזרקתי ליעד הבא, ואני כבר יודעת מה אני רוצה. אבל לא יכולה לכתוב על זה ככה פה 🙂 יש עוד מחשבה לעשות.
וחשבתי על ההורים שלי.
חשבתי על אחותי.
חשבתי על ישי ואיתמר.
והכי הרבה חשבתי על הילדה שלי, על נעמימי. ועל הילדה שאני. הייתי.
אתמול בשיחת הערב עלה נושא רגיש מאוד, חינוך הילדים שלנו. וקלטתי משהו ממש חשוב. כואב וחשוב. משהו שאני סוחבת איתי ולא ידעתי שזה כבד כל כך.
לפני שנה הבטחתי לעצמי (כחלק מטיפול שהייתי בו) שאני אחבק את הילדה שהייתי ואשלים איתה. כן זה מן בולשיט רוחני כזה… אבל האמת היא שהילדה הזאת משפיעה עלי מאוד גם היום.
נעמי מאוד מזכירה אותי, באופי, בהתנהגות, ביכולות ובאי היכולות שלה, בתמימות התהומית שבה, ברגשנות, ביכולת שלה להשיג מה שהיא רוצה, בעצלנות מצד אחד ובפעלתנות בלתי נדלית מן הצד השני, היא מזכירה לי אותי ואני לא יודעת באמת להתמודד עם זה. הרבה פעמים אני כועסת עליה, כי היא פשוט אני עושה את הטעויות שלי. מרגיז!
אז חשבתי על נעמימי שלי שהיא גם אני (לצערה… אבל!!!)
העובדה שישי ואני, עם חילוקי דעות ועם אי הסכמות ויותר הסכמות!! ועם הרבה מאוד עבודה שיש לפנינו ועם הפערים שיש ביני לבינו – הוא כזה…. מצטיין (מעצבן), די בהכל אגב!!! אפילו בלימודים שלי הוא הצטיין, דרכי אמנם אבל כן… ואני … אותי השאירו בתיכון בעיקר כי סגרתי את הפינה של הטקסים ושל מסיבות סוף שנה… בערך. אז עם כל זה – בנינו תא חזק מאוד בבית שלנו. תא שלא היה לי.
לא היה כי לא היה יכול להיות!
לא כי ההורים שלי לא רצו. הם לא ידעו את השפה.
לא כי ההורים שלי לא יכלו. הם פשוט היו צריכים לבחור בין יציבות כלכלית לבין החינוך שלנו.
לא כי באתי ממשפחה מסכנה וקשת יום ללא השכלה. מי שעולה חדש יודע בדיוק מה זה אומר שהמקצוע שלך … לא ממש מעניין אף אחד. אין שפה אין עבודה. אין נסיון אין עבודה.
נעמי משתפת אותי בכל הדברים שאני רציתי לשתף את אמא שלי בגילה, ולא עשיתי את זה. היא ורבאלית ווכחנית, חריפה ודעתנית. היא לא מתביישת שיש לה דעה אחרת אבל היא כן לעיתים תלך אחרי מי שדעתו מקובלת יותר על ידי הרוב. טוב? לא טוב? לפעמים ככה ולעמים ככה. היו תקופות שהעדפתי לא להביע את דעתי, ועם חלוף השנים והתחזקות חברתית הבנתי שאני יכולה ללמוד מדעה של מישהו אחר וזה רק מחזק אותי. ישי ואני דואגים לה שמא תיגרר… לחצ חברתי יכול להיות בעל משקל כבד מאוד והרסני או בונה … ואני תמיד אומרת לו שהיא ילדה חזקה ומניפולטיבית, לפעמים היא בכוונה מתארת לנו מציאות בעייתית בכדי שאנחנו נתערב או נשתתף בצערה. ילדים… מניפולציה תמימה כל כך ללא כוונות רעות. (מזכירה אותי. מכעיסה!! "לא התכוונתי…" יופי שלא התכוונת)
התא שלנו חזק, מה שיאפשר לנעמי לעשות את הטעויות שלי וליפול פחות. אתמול בשיחה דיברנו על משפחות העולים החדשים שלא באמת יודעים להביע מה הם צריכים? ומה בדיוק חסר? וכל הכאוס הזה של הקורונה, הם לא רואים בקורונה הזדמנות… כי ההזדמנויות שלהם נסגרות כשהמערכת לחוצה ולא מתפקדת.
אני זוכרת שמי שעזרו לנו הכי הרבה בעת מלחמת המפרץ היו השכנים שלנו!!
ומי שעזרו לנו הכי הרבה בעת השביתה הכי גדולה במערכת החינוך (הייתי אז בכיתה ה', לא אשכח את זה לעולם!!) אלה החברים של אחותי ושלי.
ומי שעזרו לנו הכי הרבה בלימודים, בצבא – החברים שלנו.
מאז שישי ואני יחד הוא המשענת שלי. הוא שם. תומך ומחדיר בי אמונה שאני בעצמי לא מאמינה שיש בי. כועס עלי גם כשאני כבר כעסתי על עצמי… מה אתה מוסיף!? ומלטף ומסתכל עלי ויודע מה עובר עלי. יודע אם זה הזמן להתרחק ממני או להתעקש להתקרב.
נעמימי יקרה שלי, ילדה עם עתיד וגב חזק!
אני כועסת עליך כי אני כועסת על עצמי, מביעה דאגה ולחצ כי אני לא באמת מקבלת את הילדה ההיא כפי שהיא, כי אני נלחמת יום יום לא להיות מושפעת מהסביבה וכן להוביל לשינוי שאני מאמינה בו בכל ליבי יחד עם הסביבה ועם הדעות שיש בה. לחיות עם הדעות של האחרים ולקבל אותן, לא להיגרר אחריהן.
כשאת מבקשת ממני חיבוק, נשיקה, מיד אחרי שהיה ביננו ריב … את מזכירה לי אותי ועד היום היה לי קשה להתמסר ולחבק את הילדה ההיא שהכעיסה כל כך.
הריצה הבוקר גרמה לי להבין שהגיע הזמן להתמודד עם הילדה ההיא ולהפסיק לראות בך אותה.
את חלק ממשפחה חזקה (גם סבא וסבתא שלך, ההורים שלי, הם אנשים חזקים ביותר! אני מעריצה אותם. ממש).
אני אוהבת אותך ומבטיחה להקשיב למילים שלך יותר ולשאול יותר שאלות ולצפות לתשובה ממך ולא ממנה… ההיא שכבר גדלה ותכלס… היא ממש בסדר. אבל את זה אני אומרת היום, כשאני מחבקת את ה 40 שלי.
שיר בשבילך: https://www.youtube.com/watch?v=lzkJI07KGXE
Hug Your 40s | לא רק שם של המיזם החדש שלי… (כן כן יודעת שאני חופרת… בקרוב מבטיחה לפרט יותר ואפילו להזמין להיות חלק)
יצא רגשני, אבל זה מה יש!
שבש לכל מי שהגיע עד כאן. ואלה שעזבו אי שם למעלה, שבש גם לכם 🙂