בריף קצר כדי שכולנו ניהיה באותו "הדף":
לפני 24 שנים, אחרי אסון המסוקים, הוקמה/נולדה בתיכון "הדרים" בהוד השרון, בו למדתי, מסורת מדהימה בצורת מרוץ רב-יומי.
היום אנחנו מציינים 25 שנים לאסון הנורא ו 24 שנים למרוץ.
מושגים כמו רב-יומי, רב יומי של ריצה, דאז… עדיין לא היה דיבור כזה נפוץ, אבל המורים לספורט בתיכון הזה היו פריקים של ריצה ומחנכים בכל רמ"ח איבריהם.
כפי שאתם מבינים המרוץ מתקיים כל שנה. מ'שאר ישוב', המקום בו התרחש האסון, ועד הוד"ש בו גרו חלק מהנספים, בני העיר שבצער גדול הלכו בטרם עת.
שיקו.יפתח.רונן. יהיה זכרם ברוך.
השתתפתי במרוץ הזה כמה שנים ברצף, גם כשכבר שירתי בצבא וגם אחרי… עד שנבצר ממני להגיע מסיבות שונות אבל מוצדקות למדיי.
**************************************השבוע הקמתי קבוצת רצות בישוב כרמית, כאילו אין מספיק קבוצות ואין מספיק רצים בישוב הזה?! אבל קבוצת נשים, רק נשים, לא היה. עכשיו יש.
**************************************לפני שבוע, 4.2.22, השתתפתי במרוץ ארץ ים המלח, המרוץ שפתח את חודש פברואר המדהים עם מגוון רחב של מרוצים. כולל מקצה הליכה שאספר לגביו בהמשך וארחיב.
אז אחרי הבריףףףףףףףףףף….
לרוץ אני יודעת מגיל 10.
להיות שחקנית קבוצתית ותחרותית אני יודעת בזכות המורים המדהימים האלה שהוציאו פקקטה ילדים שמיניסטים לחתיכת מסע של 3 ימים מהצפון ועד המרכז!
הקמת קבוצת הריצה הזאת דרשה ממני להסכים לחלוק את מה שהריצה בשבילי במסגרת העבודה שלי, זאת אומרת לקבל שכר תמורת ליווי מקצועי של רצות בכל הרמות ליעדים שלהן, דברים שעשיתי עד היום ככה "סתם" כי זו ריצה, אז צריך לרוץ את זה. מי שאוהב.ת כמובן. התלוויתי להרבה רצים ורצות בישוב ומחוצהלו, וכדרך אגב 'הדרכתי' 'לימדתי' 'כיוונתי' ואחרי שקיבלתי כמה וכמה פניות לפתוח קבוצה – פתחתי, בשבוע הבא נתחיל ואני אעדכן איך רץ לנו.
*****%%%$$$#####%%^^&**))(()&$##@@!!!@#$$%%^^&&^H(#EDF%^&$WEDF$%
כל מה שציינתי קודם יחד ריקד אצלי בבוקר הריצה בים המלח. ריצת שישי די סטנדרטית של חצי מרתון, זה קורה כמעט כל שישי, רק שהפעם במקום הכי נמוך בעולם, במסלול כל כך יפה!!! ה'אין' שבו מדגיש את החוזק של האזור הלא אנושי הזה, זה מסלול שאין לי אפשרות לרוצאותו ביומיום והשוס: בלי חיבור למרשתת.
אין חיבור למרשתת ולא הורדת את הפודקאסטים/הפקהפקהפקה שאת אוהבת לנייד מראש?! מתכון נהדר לחשוב. כמעט שעתיים של חשיבה.
התרגשתי. באמת ובתמים התרגשתי בריצה הזאת. סיום החצי היה כמעט עצוב עבורי, אבל! למזלי אני יודעת להכניס את עצמי להרפתקאות ולכן מיד עם סיום המקצה שלי יצאתי לחפש רץ מהישוב שהשתתף במרתון המלא….
אבל רגע!!!
דבר
רגע!!! דבר דבר
אז …. אין חיבור למרשתת
אנחנו. כיתה יב'. מחייכים ומרוצים. עדיין לא מבינים באמת מה משמעות המוסד הזה!?
מחשבות וכזה…
אסון המסוקים, היום זה היום (4.2.97) {מרוץ ים המלח התקיים ב 4.2.22}, גם בשנים שאני לא מצטרפת ללוות את ילדי התיכון (וכבר הרבה שנים שלא יכולתי להצטרף) זה עדיין בלב, כל שנה זה יושב בנקודה רגישה של חיבור בלתי אמצעי בין ריצה שהיא ספורט בסה"כ לבין זיכרון.
חשוב לציין שמקצה חצי המרתון של ארץ ים המלח גם הוא לציון שני בנים, תומר וגיורא רון, אני מניחה שזה גם נגע בכפתור הרגישות.
נזכרתי במרוץ עצמו, זה שאנחנו יצאנו אליו כשמיניסטים, יצאנו לרוץ. לרוץ. למרות שידענו את נסיבות האירוע, היינו צעירים מאוד ורק עם השנים הבנו את חשיבותו והערכנו יותר את המחנכים המשוגעים שלנו. (כותבת ברבים, מי שלא ירצו להסכים… אל.)
הרבה זיכרונות ויש כמה מאוד נוכחים עבורי, כאלה שהאירו לי נערים ונערות בעלי יכולת חברתית גבוהה ושיתוף פעולה מדהים ותמיכה הדדית ועזרה ודחיפה אינסופית! אותם אלה שבמסדרונות בית הספר לא עשו עלי רושם של רגישים מדי או קשובים לסביבה שלהם. לא משנה שידעתי שאחרי המרוץ, במסדרונות בית הספר, הם יחזרו לנהוג כשגרה, אבל הגילוי הזה גרם לי לראות אותם, גם בנים וגם בנות, אחרת. זה שימח אותי. למדתי מזה הרבה. באימונים שלקראת ובשלושה ימים של המרוץ הזה התבגרתי יותר מאשר בשלוש שנות תיכון כולן.
איציק ועמית תודה! מסתבר שיש קבוצת פייסבוק… ומסתבר שהמרוץ שינה את שמו ל'לשיר' לצערנו הרב יש לנו שפע של הזדמנויות לאבד פרחים בטרם עת. הקישו כאן לקבוצת פייסבוק לשיר
במעבר חד עם השיר "מקום לדאגה" בביצוע מתי כספי… עוד מחשבה:
פותחת סוגריים לערב לפני המרוץ
( ישי: אז מחר מרוץ ים המלח?
אני: כן, מתרגשת, יהיה מדהים.
ישי: תהני, הכי חשוב.
אני: כן, אחרי המקצה שלי אני אלווה חבר מהישוב בסיום המרתון שלו.
ישי: (צוחק צחוק מרושע) איך בדיוק את מתכננת לחבור אליו? ראית את המסלול? זה לא באמת אפשרי…..
אני: (לוקחת נשימה, מסדירה מחשבה וכמעט מתחילה להסביר)… אתה יודע מה?! נדבר על זה מחר, אחרי המרוץ. )
סוגרת סוגריים
אז סיימתי את המקצה שלי,
ו… יצאתי לחפש את רץ המרתון ההוא שהבטחתי לו ולעצמי שאני אמצא דרך לחבור אליו.
אחרי כל מני תכנונים ומחשבות על … (1)לשכנע רכב חילוץ להקפיץ אותי אליו…. (2)להביא אופניים ולרכב אליו….. (3) לרוץ את תחילת המסלול ולחבור בחיבור המסלולים … כ 7 קמ מנקודת הסיום…. כמובן שכל זה לא יכול לקרות…. תוך כדי הריצה שלי ראיתי שיש לי אפשרות להגיע עם הרכב עד לנקודה בה הרצים יורדים לטיילת עין בוקק המדהימה. טדהדהדהדהדהדם!
עכשיו רק צריך למצוא את הרכב. איפה חניתי? שיט.
כמה דקות ארוכות של חיפושים.
עוצרת. נושמת. מתאפסת.
מוצאת.
אה!אה!
מגיעה לנקודה, חונה לפני המחסום ומתחילה לצעוד.
לפי החישובים שלי הוא אמור להגיע בחצי השעה הקרובה לאזור הזה של המסלול.
הרוח מתחזקת.
אחרי כמעט 3 ק"מ רואה אותו מרחוק.
מסתבר שנפל אי שם במהלך הריצה ומאותו הרגע ננעל על סיום המרוץ ויהי מה! בלי התוכנית, רק לסיים.
קדימה. מסיימים.
אני לא יודעת אם הוא שמח שהגעתי ל 8 ק"מ אחרונים, כן יודעת שהיה מסיים כך או כך, זה בטוח.
שמחתי שהצלחתי לחבור אליו, שמחתי בשבילו על ההחלטה שקיבל, שמחתי שיכולתי לחזור שוב ולהנות מהמסלול המדהים.
הקילומטרים האחרונים בריצות ארוכות, לא משנה מה המרחק, תמיד הכי מאתגרים. זה הזמן בו הקולות של הרחמים וקולות הניצחון יחד עם כל האימונים הרבים, השבועות המפרכים, מכים במתאמן ומפלסים תחת כפות רגליו את הדרך אל הסיום המיוחל.
עוד 3 ק"מ לסיום. שיר "השמלה החדשה שלי" כי זה שיר מרים!!! ומיד אח"כ "טרילילי טרהלהלה" כי גם זה שיר מרים!!! הרמה ועוד הרמה וגם הסיום הזה מתקרב, שוב מחשבות, הפעם…
קבוצת הריצה לנשים
ליווי של נשים בתהליך החיבור שלהן לריצה!
אחריות כבדה, טעות שלי יכולה לגרום להן לסגת ולחשוב שזה לא בשבילן ללא כל סיבה מוצדקת.
בסוף
בסוף בסוף בסוף
זה זה
זה צעד אחרי צעד, יעד אחרי יעד, נשימה שהיא שתי פעולות חשובות – שאיפה ונשיפה ועוד אחת ועוד אחת, זה לדבר את הקול של המאמנת ולקחת אחריות מלאה על כל מה שרץ פה בקבוצה שתיהיה יצירה שלמה כמו קבוצת ההליכה שאני מעריכה ואוהבת כל כך.
קבוצת ההליכה שלנו קיימת כבר כמעט שנה, יש גרעין של שתיים, איתי באש ובמים, ויש עוד שמצטרפות לאימונים בימי ראשון בערב, כי האימונים טובים ממש וחזקים, אבל לצאת וללכת מרחקים כמו 10,12,14 ק"מ זה כבר עניין של סיבולת ואהבה לגמוע מרחק ולהנות מהטבע – גם ההליכה וגם הריצה הם בשטח, כי זה כיף אמיתי.
ב – 11.2 קבוצת ההליכה מתוכננת להגיע למקצה ההליכה של 15 ק"מ במסגרת מרוץ הכלניות היפהפה!
למרות הרבה מאוד מכשולים – אנחנו מוכנות.
בעודי כותבת את המילים האלה אני חולת קורונה, השלמתי עם זה ושחררתי, אני לא אלך למרוץ הזה השנה, אבל הבנות כן!
והנה מגיעה הודעה המעדכנת את הרשומים למרוץ שמסלולי ה 10 ו ה 15 ק"מ מבוטלים בגלל ענייני מזג אויר… הקוסמוס! אני רגילה לקבל הודעות מהקוסמוס בדיוק ברגעים שאני הכי לא מצפה להן.
אז אחרי שכל היום אני בין דמעות לבין באסה, בין שכנוע עצמי לצאת לרוץ למרות הקורונה שחוגגת בתוכי, עם שני ילדים מבסוטים אש שאמא בבית כבר שבוע ימים!!!!!!!!!! בין כל אלה ניצוץ של תקווה – המסלול אינו אפשרי לביצוע! WOW. כנראה בשל הגשם שפקד אותנו כבר כמה שעות מאז הבוקר…
בלי להסס כותבת בקבוצה שאין מה להגיע למסלול של 5 ק"מ! זה אמנם יפהפה, אבל זה לא רק היופי זה גם המרחק, זה כן היעד יחד עם הקושי והאתגר, הסיפוק וההצלחה.
"אני מכירה את המסלול ואנחנו נצא לצעוד בו בשבועות הקרובים", המז"א ישתפר, האדמה תספוג את הגשם המבורך, הפקעות יבקעו לכבוד השמש של האביב ואנחנו ניהיה שם כדי ללקט את כל זה!
עכשיו משסיימתי להרכיב את המשפטים הנ"ל, יצא שוב ארוך והרבה משפטים, אני חוזרת וממשיכה לכתוב את תוכניות האימונים לפנסיה הבריאותית לעובדי חברת הי טק מקסימה שמנהליה זורמים איתי ומאמינים שפנסיה כלכלית עשירה ורחבה ככל שתהיה, שווה הרבה הרבה הרבה פחות אם הפנסיה הבריאותית שלנו בגירעון ובשפל.
תודה ששוב הגעתםן עד לכאן, עד לתחתית העמוד.
נמשיך לעבוד
ממני, ויאולה, סוכנת פנסיה בריאותית מבית HugYour40's