למעלה מחודשיים של חשיבה וכתיבה, מחיקה ושוב כתיבה, ואיסוף חומרים ומחשבות, כעסים ועצבים מהולים ברחמים ו…בחילה.
בהתחלה חשבתי להתעלם מהקורונה ולכתוב רק על הבורות. רק… זו בורות מצטרבת של שנים. בורות בהבנה הבסיסית מה היא התרבות עבור הגוף האנושי. אתם יודעים מה?! במסגרת הכתיבה כאן אינני חייבת לאיש או אישה דבר… ולכן תוחלף המילה תרבות במילה אחרת… איזו מילה זו יכולה להיות שתשקף את הפיזיות שבאקט הזה? מים? מזון? אנרגיה? לחם? חמצן? שמש? מזור? אדמה? תא? לא יודעת.
אבחר במילה מים. זה די מסכם את הבסיס למה שזה ה… מים האלה.
ואז התחלתי לחשוב על המים בחיי היומיום, והמים בחינוך בבתי הספר, המים בחוג המשפחתי, החברתי, ואז הגעתי למעגלים הסוציואקונומיים בצריכת המים החשובים האלה שמועשרים בחלקיקים בלתי נראים של המשכיות המין האנושי. זה נשמע גדול מדי?
כן זה באמת גדול, זה הרבה יותר גדול ממה שאנחנו יכולים לקלוט, כי זה אדיר וחזק מכל אדם – היכולת לחיות. פאראדוקס. אוהבת פאראדוקס.
אני לא אחזור שוב ושוב על כך שהמים הם בערך כל דבר מהרגע שהגחנו לעולם… אני לא, כי אני חושבת שברגע שזה הכל, כמו הקלישאה… הרי זה גם כלום. המים הם זיקוק המשמעות.
פרק א – המים בשבילי
קצת סטקטו כדי להתקדם מהר ולהגיע לעיקר: *מכיתה ה' חלמתי להיות בתחום הבמה, *בכיתה ט' ניגשתי לבחינות למגמת תיאטרון, התקבלתי, חשבתי שזה ואו… *בין י' ל יב' (בגדול)…. זה מה שעשיתי(לדעתי נתנו לי לסיים תיכון רק בזכות הפעילות שלי במגמת תיאטרון)… *חשבתי שאהיה בתיאטרון צה"ל, לא התקבלתי – *מפח נפש, *עשיתי קורס מדא"גיות… *חשבתי שאלמד בניסן נתיב, זכיתי להיבחן אצל מר נתיב ז"ל, לא התקבלתי – *מפח נפש, *למדתי במכינה של ניסן… היה מושלם … *למדתי… *שיש הרבה שרלטנות בתחום הזה… *החלטתי ללמוד באוניברסיטה, התקבלתי, למדתי, היה מושלם!! ***רגע, עכשיו לגאטו …
למרות הזמן ואולי על אף הזמן שעבר מאז הלימודים באוניברסיטת תל אביב, בכל שלב בחיי המקצועיים חזרתי אחורה במחשבות והשוויתי, חזרתי והנכחתי את מה שקרה אי שם על דשא הפקולטה הכי צבעונית בתוך הגדרות, חזרתי והעליתי שאילתות לדמויות שהכרתי כל כך טוב עד שהשיח עמם יכול להתרחש בתוך ראשי (ויכוחים של ממש, עד היום). המים האלה שהיו בשבילי תמיד בעדיפות עליונה, הזרימו לתוכי תובנות חדשות וקיבלתי "כוחות-על" להשתמש בכלים שהעניקו לי האנשים, הנסיון, הכשלונות וההצלחות.
המפגש עם המים הינו יומיומי, אצל כל אחד מאיתנו, קלישאה? שוב! אולי… אבל זו האמת! תנסו יום אחד בלי לשמוע רדיו, לראות טלויזיה, להאזין למוסיקה, לקרוא (לא משנה מה), לצפות ביצירה בהתהוות (למשל ילד מצייר, הילד שלכם), ללכת את ההליכה היומית בשביל לנקות את הראש, לרוץ עם החבר'ה, לרכב בסינגל אהוב, לשחות, להגיע לשיאים חדשים (של עצמך, לא הגזמתי), לחשוב על האהוב.ה, לשוחח, לספר "מה קרה לי היום", לתכנן את הטיול הבא, להתבונן בים ולהתמלא כוחות, לחלום חלומות! בלילה, בזמן השינה, חלומות הם מים… חשבתם על זה פעם?
זה מה שהמים האלה בשבילי.
פרק ב – מה אני בתוך מושג המים הזה?
עד לא מזמן חייתי בשביל להביא את המים מהבאר לכל מקום. אהמ…רגע… גם היום אני הצבתי לי למטרה להביא את המים לבתים בהם התגלה יובש, פשוט מתוך מחשבה שההשקעה במים איננה בסדר עדיפות עליון, לדעתי זו טעות. גדולה.
לפני כעשרה חודשים סיימתי את תפקידי בתיאטרון דימונה ויצאתי לחשוב. פרק הזמן הקצר שהיה ברשותי, בגלל הקורונה… אילו ידעתי שמגפה תתקוף את העולם הייתי לוגמת אחרת (יותר נכון שואבת) את המים הפתוחים אליהם נסחפתי כשסגרתי מאחורי את דלת התיאטרון ופתחתי צוהר כדי להציץ אל האופק. הבטחתי לעצמי לחשוב הרבה, לרוץ הרבה, להיות עם הילדים (הרבה… אבל לא כפי שזה יצא בפועל, צריך להיזהר ממה שמבקשים אה?!), להבין מה עכשיו?
פתח סוגריים… בתקופת האוניברסיטה הייתי חלק מחבורה מאוד מוצלחת של סטודנטים, עד היום כל אחד ואחת מהם שואבים מים ומזרימים אותם למקומות נפלאים בארץ ובעולם, אני עוקבת … גם זה מים עבורי. אחת מאיתנו, אלה דן, חברה קרובה לתקופת זמן קצרה מדי! ידעה להוביל מים מכמה מקורות, היא למדה איתנו תיאטרון ובמקביל למדה הדרכה בסטודיו B (התעמלות, ספורט, אירובי), בתור אחת שהייתה מדא"גית בצבא הבנתי את הרצון שלה לא לוותר על חלום התיאטרון ובטח לא על חלום הדרכת הספורט, הערכתי את היכולת שלה להיות טוטאלית בשני העולמות ולהצטיין בשניהם!!
אולי כבר אז חלחלה בי המחשבה הדקיקה והזעירה שאי שם בעתיד אני עוד אגשים את האהבה השניה שלי.
אלה נהרגה בתאונה מצערת בבוליביה בעודה עושה את מה שהיא אוהבת, ספורט. רכבה על אופניים בשביל המוות. אין לי דרך לכתוב על זה ולחשוב על זה מבלי שהגרון שלי יתייבש ויצרוב כדי לעצור את הדמעות, כי אי אפשר להמשיך לכתוב עם דמעות. מתישהו אני אכתוב עליה יותר, היא תמיד פה. סגור סוגריים.
אז מה אני במושג המים? גיליתי שיש לי יכולות. זה קצת לא צנוע לכתוב על זה, אבל זה חשוב כדי שנקודת מושג המים תיהיה ברורה – גיליתי שיש לי יכולות הנעה וכשאני משתמשת בהם קורים דברים ממש יפים. דברים קטנים שיש להם חשיבות גדולה.
פרק ג – ההסתכלות וההתבוננות וההאזנה מהצד
כמו להתבונן בנחל זורם, כך אני מצאתי את עצמי מהצד. מתבוננת ולעיתים מתקרבת להסתכל מקרוב, מאזינה ומדגדג לי – להתערב! אבל אני בצד הלוגם ולא המשקה, התפקיד של הלוגמים בשקיקה את אשר יש לשואבי המים להציע אינו חשוב פחות ויש שיאמרו אף חשוב יותר … 'ההיצע והביקוש' (עם עיוות קל) בשפה הפשוטה והכלכלית בעולם הקפיטליסטי-צרכני בו אנו חיים. (העיוות הוא מכיוון שההיצע של המים בישראל גדול יותר ואיננו פרופורציונאלי לביקוש ועל כן ללוגמים בשקיקה יש חשיבות מכרעת במקרה זה)
אז כעת אני מהצד ה'הוא' (בתחום התיאטרון) שהרי עודני בצד 'הזה' בתחום הספורט, התזונה וה hug your 40s תחום שקיים כבר שנים רבות… אני רק ממסגרת את זה כדי שיהיה נח.
התלבטתי ובכל זאת הפרק הזה דורש גם את זה… כל הנחלים הפסטוראליים והשכנועים העצמיים שהנה אני עומדת ומתבוננת מהצד על עולם התיאטרון וזה בסדר… זה נחמד! אבל אני בן אדם, וה'מהצד' הזה גורם לי להיות אף יותר ביקורתית כלפי ההתנהלות הן של היוצרים, מוסדות התיאטרון בכל הגדלים והסוגים וגם כלפי מדיניות הממשלה.
הנוחות שבהרגל, לא משנה כמה טוב או פחות טוב ההרגל הזה, גרמה לאבדון. אלה השכירים ללא אחריות ניהולית בעולם המים, נדמו. כי היה נח קודם וגם כעת לא נורא. עכשיו בתקופה הזאת שכבר אין מה לחכות שתעבור ואין מה לחכות לאיזו 'שגרה' ואין מה להתחבא מאחורי "תקופה קשה… יעבור" חאלאס! זו התקופה, כמו שיש תקופות של מלחמה ותקופות של צנע, אינטיפאדה ועוד עוד הרבה, אין מה לחפש אחרי סידור הכוכבים המושלם כדי להבין שהעשייה והיוזמה והחשיבה והנסיון זו הדרך היחידה! תמיד, לא רק בעת מגיפה שטרפה פה לא מעט קלפים (מודה).
לשואבי המים יש אחריות גדולה גם כשנדמה שאין איש המעוניין ללגום מהמים האלה, אני רואה סביבי אנשים שיוצאים מגדרם ועושים יש מאין ושומעת את אלה שכל הזמן דואגים להזכיר מה לא ילך…. מה לא יצליח…. מי אשם…. כמה אשמים יש…. דואגים לא להתקדם שחלילה חלילה חלילה יהיה פה שינוי דרמטי בכל הנוגע למים.
צריכת המים השתנתה בשנים האחרונות, בלי קשר לקורונה, השינוי קרה כי האורגניזם הזה חי וכל דבר חי עובר שינוי, לפעמים השינוי קורה לאט מאוד ואיננו מורגש כמעט ולפעמים השינוי מהותי ובולט. המים עברו שינוי איטי ורק כשמתבוננים על הרצף של 20 השנים האחרונות, היום בפרספקטיבה די רחבה אל העבר, אפשר להבחין בתזוזה הקלה של האדמה בה המים חלחלו.
ביננו? אנחנו די תקועים, החודשים האחרונים הוכיחו את התקיעות והוציאו לאור את אלה שתפקידם לשמור שהשינוי יהיה איטי, אבל! ככה זה בחיים, מדי כמה שנים יש מהפכות והן מזרזות תהליכים. כל הענפים מתייעלים! מתייעלים ומוכיחים (בעיקר לעצמם) שזה אפשרי. האם זה פוגע? בוודאי! תמיד יהיו שניים (או יותר) צדדים לשינוי, הגרף איננו מקבל את ההצדקה לקיומו לולאי יש בו תנועה החושפת את נקודות התורפה ונקודות החוזק.
זכיתי להיות חלק מתהליכים שעשו שינוי ב 20 השנים האחרונות ואני מתבוננת כעת מהצד (התמונה מהצד רחבה יותר, HD כזה… ולא מרחמת על הקמטים) ואני מבינה כמה הרבה היה צריך לקרות וכמה אנשים עבדו וסחפו אחריהם… יאו, מתעורר בי געגוע.
פרק ד – הגעגוע – הצמא
נכון שבחרתי לשנות את הדרך המקצועית שלי, זה בכלל לא נוגד את תחושת הגעגוע שיש אצלי כשאני חושבת על תיאטרון, הצגה, הפקה חדשה או יוזמה שמזקקת רעיון אחד ומנכיחה את הזניח והמובן מאליו – ככה פתאום העומק של המים מעניק את הכבוד הראוי לכל מרכיב בחיים גם אם זעיר הוא ובלתי מורגש.
אני פועלת מהתחושה הזאת ויוצקת תוכן בעיסוק החדש שלי כשיש לי הפריווילגיה לטעות, לתהות, לחפש ולגשש את הדרך שלי, זו איננה דרך חדשה, היא רק מתרחבת מעט.
פרק ה – הממשלה… לא! בעצם – השלטון
הייתי רוצה לכתוב שכבר לפני 10 שנים התרענו ואמרנו ואותתנו שנדרש שינוי בניהול המדיני את מוסדות המים… הייתי רוצה גם להוסיף שההשקעה במים בישראל נמוכה מדי, נמוכה? זניחה עד לא קיימת!!! כדי שתוכל להנות ממים טובים ואיכותיים עליך להיות בעל מעמד גבוה, להשקיע מצלצלין רבים ו… טוב אז פשוט טסים לחול… אוף!!! גם יוצרים רבים בארץ כבר הבינו את זה, מייצאים לחו"ל את המים שלהם ונהנים מתמיכה ראויה, מרגישים את הנחיצות שיש בהם לחיים של בני האדם. הנה כתבתי.
הבורות שלנו תהומית. (איזה מן משפט זה!?) התהום הגדולה, לתוכה נופלים רוב בני האדם, איננה צרה מלהכיל עוד ועוד, התהום הזו גדלה על פי הצורך. בכדי שאני אהיה ברורה מספיק ובוטה מספיק, אפרט למה אני קוראת בורות: כשהיכולת שלנו להגיד משפט אחד רציף ושלם מצטמצמת ל 3 מילים בלבד, לא משנה מה ברצוננו להביע, זו בורות. חוסר היכולת שלנו להקשיב עד הסוף לדברי מישהו אחר (גם אני בורה בזה לפעמים) – זו בורות. לחשוב שיש רק דרך אחת לעשות X – זו בורות. להסיק מסקנות מבלי לדעת מספיק עובדות (לא שמועות!! עובדות!!) – זו בורות. להתמיד ולעשות את הדבר הנכון שאף פעם לא עובד – זו בורות. להתבונן בציור ולחשוב שאני יכול לעשות טוב יותר – זו בורות. נראה לי שהנקודה ברורה… !!!
אם נסתכל סביב נבחין שיש שימור בלתי נתפס של המצב ובמקרים מסויימים אף רפיון לכדי התדרדרות. זה מאוד מתקבל על הדעת שנעשה מה שקל לנו לפני הכל, אבל זו גם הדרך למכנה המשותף הנמוך ביותר שרק מתנמך (מקווה שיש מילה כזאת) כל הזמן. מדאיג מאוד. בחצי השנה האחרונה מורגשת ההנמכה אף יותר בייחוד בשל קבלת המצב "אי אפשר לצאת מהבית, אז מה נעשה?! נצפה בטלוויזיה…. נשחק משחקי מחשב, סליחה… בנייד!! זמינים וצבעוניים להפליא…. נאכל משהו (לא מורכב מדי) …. נישן…." וחוזר חלילה. לא אצל כולם, לא מכלילה, אבל יש מספיק שיכולים להודות שזה המצב.
כמה מאיתנו פגשו את עצמם בבוקר במראה או בסלפי הטריליון של 'כולם במיטה אחת' ואמרו זהו היום כבר לא עוד יום שבת, היום נעשה מממממשהו…. ואז נשאבו אל תוך הנוחות המדהימה והמפתה כל כך של השבת… השבת זה היום בו חורגים, יום אחד בשבוע שבו עושים את הדברים אחרת או לא עושים בכלל או עושים ההפך הגמור מיום ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי… שישי זה יום מיוחד אבל יש שפספסו אותו בחודשים האחרונים… איזה יום היום בכלל?!
מה אני רוצה מהשלטון? האמת גיליתי שאני רוצה הרבה מהשלטון והדבר הראשון – אני רוצה שיפסיק לשלוט ויתחיל לנהל את המדינה. אלה חודשים קיצוניים, חיים במצב קיצוני למעלה או למטה לא יכולים להחזיק מעמד. אני רוצה שיקבלו החלטות מושכלות, לא מתוך נוחות אלא מתוך מאמץ אמיתי להציל את חיי המים פה במדינה הקטנה שלנו.
במערכות המים של ישראל יש משאבים נדירים של מוחות, זה לא מנוצל! משאבים של יצירה ויצירתיות יוצאות דופן, יכולות שילוב עם מערכות אחרות (כמו חינוך, מדע, רווחה, חקלאות, הנגב והגליל ועוד משרדים ש'תקועים' אבל עושים כי יש פתח אויר עבורם לעשייה – כנראה שאלה מערכות חיוניות שממשיכות לעבוד ומתקשות עם האתגר שמוציא את כל תכולת תוכניות הגיבוי לשעות חירום החוצה). אני רוצה שינערו את הכלים ויעיפו את האבק מה'מוכר' ו'הידוע' שכבר לא עובד!! 7 חודשים שזה לא באמת עובד…. הגיע הזמן לשלב כוחות.
צריך לשלב את שואבי המים במערכות ובכך להגביר את היעילות, החיוניות, הצורך, הכדאיות למען השם… צריך לעלות שלב. שואבי המים יכולים להיות המחברים בכל החשיבה המהפכנית. אנשי החינוך עושים שמיניות באויר כדי למצוא את הדרך הנכונה להגיע אל הילדים בכיתות הנמוכות ולנצל טוב יותר את הזמן "המבוזבז" הזה, מה יקרה אם שואבי המים יכנסו לתמונה וימשחו במכחולים שלהם?! מה יקרה אם באמת נאמין ונבין ששילוב הכוחות זה הפתרון היחיד שעומד בפנינו בימים אלה (זה תמיד הפתרון המועדף עלי… אבל… לא תמיד זה הפתרון הכלכלי ביותר, היעיל ביותר וכו…).
אני חושבת שגם ככה יש אנדרלמוסיה ….אז לפחות שייצא מזה משהו חיובי.
הכל משתנה, אנחנו כבר לא נחזור להיות מה שהיינו, ההרגלים שלנו משתנים אבל אין סיבה שההרגלים יתדרדרו לרמה נמוכה (ניוון מוחי, ניוון שרירי, אין הכוונה לנמוך ברמה השטחית שמשווה מעמדות על פי מצב סוציואקונומי {אין דרך להימנע מזה לחלוטין, ברור לי}) – להפך!! יש לנצל את ההזדמנות בכדי להעלות את איכות החיים במקומות "הרחוקים" ולהביא לאיזון חדש.
כל כך הרבה כסף מושקע כדי להמשיך ולהניע את המשק מבחינה כלכלית, חינוכית, בטח ברמת הרווחתית, כנראה גם ברמה המדעית, התחבורתית ועוד ועוד… חייבים למצוא דרך שההשקעה הזאת תיהיה שלובה ומחוברת, להפסיק להתייחס למצב הזה כזמני ולהבין שזה המצב!
אגב, אני מקווה שמי שקוראיםות (יש כאלה?!) מביניםות שאינני מתכוונת שהכל צריך להתנהל בזום (ממש ממש אבל ממש לא!), אני ממש לא מתכוונת שכולנו צריכים להישאר בבית כל הזמן כולם יחד (רוצה להתגעגע לילדים שלי, אפשר?), אני כן מתכוונת שנקיים את החיים בקטן ונצליח להיות גדולים בקיום הזה.
לא עוד גני ילדים (חדר דחוס ב 35 ילדים וביניהם מתרוצציםות 2 וחצי אנשי צוות) , אלא יותר גננות וקבוצות קטנות של ילדים (לא חייב במתחמים הנחמדים והמאובזרים, זה יכול להיות גם בבית שיאושר לטובת ה'אירוע'). לא כיתות לימוד (שוב… דחוס… מורה בודד.ה חסרת אונים…), אלא יותר מחנכות , פחות ילדים, יותר השקעה פרטנית, כן מפגשים האחד עם השניה בדרכים שונות ויצירתיות ששואבי המים יכולים לתת לזה את הפתרונות הכי נכונים והכי שימושיים… לא עבודה במשרדים גדולים ומפוארים עם הרבה מחיצות ומרחב מחייה קטן לכל נפש, לא! בלי משרדים (אותם אפשר להסב לטובת הכיתות והגנים…), עם מפגשים בקבוצות קטנות לפעולות מזוקקות ונדרשות על מנת לשמור על צלם אנוש קצת מעל הבסיסי של התקשרויות ויחסים………… אני כמעט בטוחה שהנקודה שלי ברורה, הראש שלי קודח בימים אלה בעודי מתבוננת מהצד, הניסיונות שמוציאים מהדעת את כולם, פשוט כולם. פטט. ניסיונות ששביב הצלחה מקפיץ כאילו נמצא עוד מאגר נפט!!
קיצר' … להפסיק לשלוט, להתחיל לנהל… חאלאס עם הפטטיות!
פרק ו – הצפייה המחתרתית
לפני כמה חודשים הרגשתי מרדנית כפי שלא הייתי מעולם (לא מרדתי בגיל העשרה, בטח לא המרד הקלאסי…), הרגשתי שאני חייבת לנצל את ההזדמנות וכך עשיתי. לא גררתי איתי אף אחד או אחת, הייתי לבד אבל לא הייתי בודדה.
אסור לי להיכנס לפרטים כי אין לי כוונה לסבך אף אחד, ואני כותבת על זה כי אחרי כל כך הרבה שנים בתחום התיאטרון הרגשתי שאני באה להלוויה והיה בי צורך גדול להגיע ולהיפרד כראוי. לא הלוויה כזו שחנוך לוין כתב עליה, גם לא כזו שהקומדיה שבה זו הטרגדיה של החיים (למרות שהיה שם מזה… איך הייתי רוצה לכתוב על מה שהיה שם על הבמה!!! אבל שותקת.) , גם לא הלוויה של בקט או מולייר, אפילו לא של צ'כוב והוא ידע לכתוב על הלוויה…
צפיתי ביצירה שטרם הוגדרה הצגה. מילים שקראתי, רעיונות ששמעתי עליהם, שחקנים שלוהקו בעמל רב וחשיבה עמוקה, האורגניזם שחייו נמדדים בכמות החשיפה לעולם, הנשימות של הקהל הם כמו מכונת ההנשמה של המתרחש על הבמה, צפיתי ביצירה בעודי יושבת באולם תיאטרון, גדול. אנשים ישובים במקבצים קטנים, ליד מי שהגיעו איתם מהבית, ישבתי לבד. באתי לבד.
באתי והרגשתי שקשה לי לנשום.
במהלך הסגר הראשון חשתי צורך להתחבר ולצפות ביצירות שונות, הרגשתי שזה גאוני ואיזה הספק יכול להיות לי אם אמשיך לצפות באופן הזה בכל מה שאני חפצה?!… חלום פשוט חלום. אבל אחרי זמן קצר הרגשתי שזה לא זה, הילדים ביקשו לראות הצגות מוקלטות, הגעגוע לצפות באנשים חיים מהלכים על קרשים ומספרים סיפור בעזרת אפקטים בסיסיים, ביחס לקולנוע ובטח לסרטים מצוירים זה בסיסי. הילדים ביקשו ולא התנגדתי אבל אני בעצמי לא הצלחתי להתמיד להתבונן דרך המסך בהצגה חיה, לעיתים כזו שהוקלטה מראש.
לשבת בבית על הספה ולראות הצגה, זה לא מתקבל על הדעת! ויחד עם זאת זה גאוני.
אבל לא יכולתי. אני אהיה חייבת לנסות שוב מיד אחרי שאסיים לכתוב את הפרק הזה.
"ההתרגשות שבדרך, הבגדים היפים, המפגש מחוץ למבנה התיאטרון, הפטפוט, קופת הכרטיסים, ההתיישבות במקום שלך, מסומן בכרטיס ושם יושבים, הריח של היושבים מסביב, הלחשושים הרועמים, ההודעה בה הקהל מתבקש לכבות את הניידים, השקט המלוכלך ברחשים הקטנים שנמוגים אט אט, החושך, צפצוף הפנסים, אור עולה, מתחילים…" כל זה אין לי על הספה בבית. זאת אומרת יכול להיות לי… אבל לא תמצאו אותי מתארגנת בשביל צפייה בzoom בייתי.
לסיכום
לפני כמה חודשים הייתי קהל (לוגמת המים ששואבי המים דאגו להביא אלי), זו הייתה הפעם האחרונה ונצרתי בתוכי זיכרונות, שמחתי שהייתי שם למרות שהיה אסור. אני יודעת שלפנינו, לפני כולנו, האנושות, כמה שזה נשמע גדול ופילוסופי … לפנינו תגליות חדשות בכל הנוגע למים ולחיים. אסור להפסיק לקוות, חובה להניח למה שהיה ולהמציא את המים מחדש. עכשיו. ללא דיחוי. בלי תירוצים.
זה היה קשה. אני חייבת לבחור נושאים פחות מורכבים לכתוב עליהם.
בעצם לא. בפרק הבא אניח כאן את הפירוט של המיזם שלי hug your 40s … מעניין אם מישהו קורא את זה חוץ מישי…
